מזל סרטן - אוטו

מזל סרטן

מה קורה כשדוחסים 250 סוסים לאחורי חיפושית? נוסעים על הצד!

רון ואיאן רצו מכונית מירוץ, אז הם שתלו מנוע של אימפרזה טורבו בזנבה של חיפושית נושנה. נשמע פשוט, נכון? אז זהו שלא. חשבתי על המשפט הזה לעומק כאשר שחררתי משהו כמו 250 סוסים לרעות באופן חופשי בחולות ניצנים וניסיתי רק לספק להם יד מכוונת. לא מתיימר לומר להם לאן ללכת, אלא מסנה למנוע מהם (וממני) להסתבך בצרות.
הסבר קטן: כאשר אתה לוקח מכונית הנעה-אחורית כבדה לחולות עמוקים בסוף הקיץ, כאשר החול דק דק, עליך לעמוד בכמה תנאים מקדימים: צריך להיות אמיץ נורא, או טיפש נורא (לדעתי עמדתי בתנאי א‘); צריך להוריד המון אוויר, והמרכבה שלך זקוקה להמון כוח. חוץ מדרישות אלו כדאי להיות מוכן לעצמאות בחירת הכיוון של המכונית, לתת לה הנחיות תנועה כלליות ולקוות לטוב.

רון ואיאן גם קיוו לטוב כאשר בנו את המוטציה. נתחיל מרון. הבחור גדל ברחוב המסגר ונשם אדי בנזין משחר נעוריו, מה שמסביר כנראה את עומק השריטה. רון נהג לצפות בהתלהבות במירוצים שהתקיימו באשקלון בשנות ה-80 והחלום שלו היה לבנות מכונית מירוץ. חלומות הרי נועדו להתגשם, לא?
איאן הגיע ארצה בעקבות האהבה. כשהבין שהוא נשאר, פנה לחפש פרנסה ממה שהצטיין בו – מכונאות מכל סוג ומין. איאן ורון נפגשו במקרה, במירוץ של מישל גדז‘ לפני כשנתיים, וכבר אז הבינו מה הפרויקט שלהם – חיפושית יום הדין.
החיפושית שכבה אצל רון הרבה זמן ובהתחלה הושתל בה מנוע של סובארו XT טורבו, אשר מהר מאוד נזנח מחוסר בחלקים מתאימים. הדרך למנוע האימפרזה הייתה קצרה. אגב, למי ששכח, מדובר במנוע של אימפרזה טורבו, עם 218 כ"ס במקור. קצת יותר מ-50 הסוסים שדחפו את החיפושית במקור. בשני המקרים זה בוקסר מרובע צילינדרים, אז מה יכול להיות מסובך? המון!

ידעתי שזה הולך להיות מטורף, אבל לא ידעתי עד כמה. בטלפון רון דווקא עשה רושם של אדם מן הישוב. שקול, רגוע, לא משהו חריג. חשבתי לעצמי איזה מקום ינפיק לנו את הפאן הכי היסטרי מחיפושית על סטרואידים ומייד ידעתי: חול. לא סתם חול, אלא עמוק, טחון עד דק, יבש וטובעני כמו שרק סוף הקיץ יכול להעמיד לרשותנו. חול שאפילו עם הנעה כפולה מחייב צמיגים רחבים מאוד ולחץ אוויר נמוך מאוד.
הסביבה ניסתה לייצג את קול ההיגיון: "הדיונה טובענית נורא ואל תשכח שזה גוף כבד של חיפושית ולא באגי קליל מצינורות". אני בשלי. "250 סוסים יכולים לדחוף אפילו לבנה במעלה הדיונה, ובכלל, אם לא ננסה לא נדע וצריך להנות קצת בחיים. מקסימום נדחוף קצת".
כשהורדנו את היצור מהנגרר התחלתי לחייך. כשישבתי במושב ספרקו וחבשתי קסדה החיוך התרחב. רגע אחרי ההתנעה החיוך גדל והדאגות התפזרו. עם הלחיצה הראשונה על הגז, כבר שכחתי מי אני ומה הסיבות המקצועיות שהביאוני לתא הנהג המוזר הזה ופשוט הפעלתי את מזרק האדרנלין על HIGH והתמכרתי.

מה מסובך? נתחיל מכך שמנוע האימפרזה מתוכנן למיקום קדמי ברכב והמיקום האחורי בחיפושית חייב לוותר על ת"ה של סובארו ולהתאים את המנוע למשהו מתוצרת פולקסווגן. אפילו גיר טרנספורטר המחוזק ביותר, לא מתוכנן להתמודד עם כזה הספק ומומנט. לכן הושתלו בהאוזינג הגיר גלגלי שניים מחוזקים במיוחד שהגיעו מארה"ב, מולדת הבאחה באג. זהו זן נדיר של חיפושיות מדבריות המתחרות במירוץ הבאחה 1000 המפורסם.
מארה"ב הגיע מצמד קרמי כדי להעביר את הררי המומנט מהמנוע לתיבת-ההילוכים וקיט התאמה בין המנוע היפני לגיר הגרמני. גם ארבעת בלמי הדיסק הגיעו בהשראת הבאחה. בכלל, רון מספר כי הנגישות לחלקים אלה אצל הדוד סם פשוטה וקלה והמנוע הספציפי הזה אהוב על מטורפי הדיונות של קליפורניה. מחשב המנוע עשה עליה דווקא מניו-זילנד. המנוע נרכש ללא צמת חשמל, כך שעל איאן היה לגייס הרבה סבלנות ולייצר צמת חשמל ללא דיאגרמה מקורית (לא שאי-אפשר להשיג כזו).
לחץ הגדישה הועלה מה-0.9 באר המקורי ורון מעריך כי ההספק עומד עתה על כ-250 כ"ס. מבחינתי, לא הייתי דוחה את ההזמנה לסיבוב גם אם היו באורווה "רק" 218 סוסים. חוץ מהמנוע לא נעשה יותר מדי בתחום השלדה. מוטות הפיתול חוזקו ונמתחו, בולמי-זעזועים קשוחים יותר הותקנו, כלוב התהפכות הולחם פנימה, פלטת מיגון למנוע ולגיר. קוסמטיקה מאוד מוצלחת יוצרת אפקט וויזואלי מרשים.

המנוע ממוקם כמעט במושב האחורי של הענתיקה ואין יותר מדי חומרי בידוד, כך שהרעש והויברציות עוטפים את הנהג והנווט כבר מסיבובי סרק. אני מתחיל להתגלגל על שבילי כורכר. בעדינות. המנוע צריך להתחמם ועליי ללמוד איך מדברים אל המפלצת לפני שנתחיל לרקוד. ככה זה כשמתקרבים אל רוטווילר, קודם לומדים את מצב הרוח שלו לפני שמגישים את היד ללטפו.
לפני שאני לוחץ מלוא הדוושה אני מתענג על שריקת הטורבו, הממלאת את תא הנוסעים ועל קולו של שסתום העודפים הנשמע "אן פלאגד" ללא השתקה של בידוד אקוסטי. סימפוניה למגדש וגזי פליטה, אופוס 7. עוד לפני שנהניתי מלחיצת גז בריאה אחת, מראה החיפושית שרמת הבנייה של יחידת הכוח רחוקה מההשקעה בשאר המכלולים בעיקר לשלדה. הגלגלים האחוריים פוגעים בכנפיים אחרי כל מהמורה קטנה, מסגירים מערכת המתלים שרחוקה מלעמוד בעומסים של נהיגת ראלי.
אני מביט אל איאן היושב לצדי ומניד את הראש לצדדים. הוא מהנהן בהסכמה, אבל אז נפתח קטע קצר ונקי בשביל ואני מבקש מהמנוע לומר את דברו. רגע, לא כיוונתי את ההגה ישר? למה החרטום מביט שמאלה? Holy Shit, מה זה הדבר הזה? עם כל לחיצה בריאה על הגז, הזנב מתחיל לכשכש כאותו רוטווילר לאחר שהסתיים טקס הריחרוחים.
מנוף הגיר מתעקש אבל נדחק לשלישי והחגיגה נמשכת. כל לחיצה של רגל ימין מחייבת תיקונים עדינים עם ההגה כדי לשמור על כיוון הנסיעה. וכל הפירואט הזה מתרחש על כורכר עם אחיזה טובה יחסית. מה לעזאזל מחכה לי בחול? איך אצליח להתקדם ישר?
אז דילגתי היישר לאמבטיית חול עמוקה, שקולטת את החיפושית השובבה בלי להעמיס מדי על המתלים הצולעים. אני מסתכל רחוק קדימה כדי לתכנן נתיב התקדמות. החול כה יבש ורך, עד כי רגע אחד של היסוס ששובר את התנופה עלול לתקוע את החרטום עמוק ומשם קשה מאוד להתחיל שוב לזוז.
ברגע שהאופק נפתח ופני השטח נעשים שטוחים החיפושית מכחכחת בגרונה ומתחילה לזמר. הילוך שלישי מפנה את מקומו לרביעי וכלי התענוגות מקבל כנפיים ועף. במצב זה ההגה רק מספק המלצות כיוון כלליות ומשתדל לשמור את הזנב בכיוון הכללי אליו מופנה האף. כאשר אני מוצא משטח גדול מספיק אפשר לתת לאוטו לבחור לעצמו את כיוון ההתקדמות. אני עובר לשמש כבקר בטיחות שדואג שזווית הגלגול לא תחריף מעבר לנקודת האל-חזור.
חוק ראשון בנהיגת חולות אומר: "תנופה ועוד תנופה". ואין הדגמה יותר טובה לחוק מהחיפושית של רון. היסוס קצר במזלג שבילים שותל את החרטום עמוק בערימת חול. רון ואיאן (שלא התקינו נקודת גרירה מאחור) מתגייסים, למאמץ משותף של ארבעה, מרימים את החרטום (!!), מסובבים את הרכב ומניחים אותו לכיוון הירידה. כמה קל לחלץ כשהמנוע נמצא מאחור.
אני חוזר לפלטת החול השטוחה ונותן לחגיגת האדרנלין להתעורר. מי אמר שצריך לנסוע ישר, אם אפשר לסוע על הצד כל היום. תומר מבקש ממני עוד סיבוב כדי שיצליח להכניס את כל האקשן לתוך הפריים ואני לוחץ על הגז, נותן לזנב להתחיל להשיג אותי, מציב את ההגה בזווית קבועה ונותן לסרטן החביב לשרטט מעגל מושלם מסביב לתומר. שיעור גיאומטריה למתקדמים עם מחוגה ו-250 כ"ס. צלם כמה שאתה רוצה, בייבי.

תלולית חול קטנה הודפת את החיפושית לאוויר ובנחיתה הקשה נגזרת אחת הציריות וקוטעת את החגיגה. רון השאיר את הציריות המקוריות כדי שישמשו כפיוז, כנקודת חולשה שקל לתקן, וישמור על הגיר מפגיעה באברים פנימיים.
השקט שמשתרר מאפשר לי להתענג על הקפה ולהתחיל להוציא את ערמות החול מהקסדה, מהעיניים ומהאוזניים. השמש יורדת לגובה העיניים וצובעת את החיפושית של רון ואיאן בצבעים הולמים. לרון יש עכשיו מכונית מירוץ, אך כפי שלמד בריקוד החולות ובמירוץ בו ניסה להשתתף, הדרך עדיין ארוכה. לחיפושית המסרטנת של רון ואיאן יש פוטנציאל עצום, שמחכה להשקעה. לאור עוצמתה של יחידת הכוח והיכולת הטכנית המופגנת בה, נראה שהשלמת מעשה המרכבה היא רק שאלה של זמן. וכמו תמיד - כסף.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות