בפעם האחרונה בה ראם סמואל ואני היינו על אותו מסלול מירוצים, היה זה באשקלון. שם, זה נגמר לא כל כך טוב. כסומא בתוך האבק הסמיך, דחף הפגוש הקדמי של ה-205 שלי את הסמבה ראלי של ראם, אז נער צעיר מאוד, אל מחוץ למסלול. משהו כזה, אבל מי זוכר.
למעלה מעשור וחצי חלפו מאז, ראם המשיך להתחרות בעולם - והפך לאחד מטובי הנהגים שיצאו אי פעם מהמסלול המאובק של אשקלון לזירה הבינלאומית - בוודאי המצליח שבהם. ומהשתתפות במירוצים, הפך ראם למדריך. תתפלאו אולי לדעת שתחום ההדרכה העיקרי של ראם הוא לא דווקא נהיגה אלא מימוש עצמי לילדים ובני נוער. כמי שמתמודד עם סכרת נעורים, הוא מלמד אותם להתגבר על מגבלות, הוא מלמד אותם לחשוב כאלופים, הוא שולח אותם להגשים את חלומם. לחולי הסכרת שביניהם הוא מוכיח, הלכה למעשה, שאין להם מגבלות – למעט אלו שהם מטילים על עצמם.

ההדרכה היא בנהיגת עפר
אבל אני, מה לעשות, ילד כבר לא אהיה. גם הדרכים שלי אינן חסומות במגבלות. הלכתי, לכן, לראם כדי שידריך אותי בתחום ההדרכה האחר שלו – נהיגה. ראם מדריך נהיגה טובה, נהיגה בטוחה וגם נהיגת מירוץ. אני הלכתי להשתלם בנהיגת ראלי. כל עוד אין בארץ מסלול מירוץ תקין ומסודר, ראלי הוא התחום היחיד בו ניתן ללמוד מירוצים וגם ללמוד ולתרגל בטיחות שלא בכבישים כבדי תנועה. ראם יותר משמח לקבל אותי כחניך. הרי אין לדעת, יום אחד אולי אהיה שוב בעקבותיו, כמו אז באשקלון, ואם אהיה טוב יותר – ייתכן ולא אדחוף אותו החוצה, כמו אז – בתוך וילון האבק הסמיך.
הקורס אליו הצטרפתי נערך באחד מימי שישי האחרונים במגידו. היינו ארבעה. טלי ועידן, בחור נוסף שנשר מייד בהתחלה כשלא הפגין את רמת המשמעת הדרושה בקורס כזה - ואני. כלי האימונים הייתה הסובארו הנפלאה של יובל מלמד (תתפלאו, אך גם יובל, נהג ראלי מצליח למדי, עדיין מתאמן בנהיגה ומשפר את הטכניקה שלו תחת הדרכת ראם). המכונית של יובל מוכנה היטב למשימה: זו מכונית ראלי המבוססת על האימפרזה טורבו אך מוקשחת ומגיבה במהירות והחלטיות על כל פקודה מצד הגה או הדוושות.
הקורס עצמו נחלק לשלושה חלקים: הדרכה תיאורטית, תרגול טכניקות ספציפיות ויישום הטכניקות תוך תרגול נהיגה על מסלול עפר. התרגיל הראשון פשוט ביותר – סיבוב במהירות הולכת וגוברת. בשלב מסוים, המכונית מתחילה להפגין תת היגוי: היא רוצה להמשיך ישר ולא להסתובב. התרגיל הוא להחזירה לקו הסיבוב – ולא באמצעות סיבוב ההגה אלא בעזרת דוושת התאוצה. לא ממש מסובך, אבל מלמד לחוש את האוטו. תרגיל נוסף שמתבצע על עפר הוא ביצוע פנייה בת 180 מעלות תוך היגוי יתר ("צלחת" בלשון החברה) - אך ללא בלם יד. הטכניקה היא למשוך בהגה בחדות אל תוך הסיבוב, ליישר ולבלום קלות. ראם היה צריך לתפוש לי בהגה ולעצור את הנטייה הטבעית שלי "לתקן" באמצעות היגוי הפוך על-מנת למנוע את ההחלקה. בסוף זה עבד. כך גם התרגיל הבא שהורכב מנדנוד המכונית לפני הסיבוב. מכה ימינה, מייד שמאלה-יישור-נגיעה בבלם - צלחת. וואו איזה כיף!! מסלול סללום על עפר אינו מהווה בעיה מיוחדת למי שרגיל לנהיגת סללום. גם המשתתפים האחרים, טלי ועידן, ביצעו את התרגילים היטב – טלי עם יותר רגש והרבה לחץ ברגל, עידן באופן יותר שקול.

אבל כל זה היה רק המתאבן,
מכיוון שלאחר מכן נסענו ליער. על מסלול מעגלי שהורכב מעיקולים קלים, פניות חדות, שיפועים משתנים, ישורות וקפיצה אחת מדהימה שמייד אחריה פניית 90 מעלות שמאלה, תרגלנו ותרגלנו. כל הקפה קיבלנו הערות, כל הקפה הייתה מהירה מהקודמת לה. הייתי צריך להתרגל לבלום קלות אך עמוק לתוך הסיבוב. בסוף זה התחבר, זרמתי עם ראם, עם המכונית ועם היער. את הקפיצה למשל, עברתי בהקפה הראשונה בהילוך שני. בהקפה האחרונה כבר טסתי על רביעי ובסל"ד גבוה - כיף היסטרי, לא פחות. אחר כך, ראם לקח אותנו, כל אחד בתורו, כאשר הוא יושב ליד ההגה. סתם ככה בשביל שנראה שיש עדיין לאן להתקדם.
קשה לי להגיד אם הקורס היה יותר לימודי ממהנה או להפך. הוא ניתן על ידי מדריך שיודע את מלאכת הנהיגה ואת מלאכת ההדרכה ויש לו קבלות. הרכב ששימש את הקורס – מצוין ונדיר למצוא כמוהו בארץ. המחיר - 400 דולר ליום הדרכה אינו זול. אבל, וזה חשוב להדגיש, ביום זה לומדים לא רק נהיגת ראלי, אלא גם שליטה ברכב מהיר וקשה לשליטה בתנאי חוסר אחיזה. ומעבר להנאה, כל שנלמד שם עשוי להציל חיים. ותחשבו על זה.