מסע גדול קטן - אוטו

מסע גדול קטן

מכונית קטנה אחת, ארבעה אנשים, שש מאות ק"מ - ואדם שכבר חמש שנים לא איתנו

*הכתבה פורסמה במקור בגיליון 'אוטו' 362, לרגל מלאת חמש שנים למותו של טל שביט
נובמבר 2004. אחרי שהקטגוריה נכחדה למעשה בארץ, פיאט מחזירה אלינו את מכונית המיני עם תחילת שיווק הפנדה, ולטל שביט יש רעיון גדול: לקחת ארבעה אנשים בפנדה לסיבוב ארוך בצפון הארץ, כדי לבדוק האם מכונית מיני יכולה להיות כלי תחבורה לגיטימי גם מחוץ לעיר. הטעות היחידה שלו הייתה שהוא שכח לנדב מישהו אחר למשימה...
מרץ 2016. טל לא איתנו כבר חמש שנים. מי שתמיד הטיף לכל חברי המערכת - ומעל דפי הכרום לכלל הרוכבים והנהגים בארץ - לצפות תמיד לגרוע ביותר מהנהגים האחרים ולנהוג בהתאם, נהרג בגלל נהג שהצליח לעשות משהו שאפילו טל לא דמיין שאפשרי. אם תרצו, עוד הוכחה לנכונות האמירה של איינשטיין לגבי האינסופיות של טיפשות האדם.
רעיון מקורי, ומימוש
ממש כעת הגיעה אלינו i10 למבחן ארוך טווח - אחת מתוך שפע דגמי מיני שמוצעים היום בארץ. אז מכונית מיני יש, ועכשיו צריך רק למצוא ארבעה מתנדבים ולשחזר את הנסיעה ההיא של טל. לראות מה השתנה בתריסר השנים שחלפו, ולהיזכר. רעיון מעולה, אם יורשה לי לטפוח לעצמי על השכם, עם אותה הזנחה של פרט חשוב - גם אני שכחתי לנדב מישהו אחר למשימה...
הרעיון המקורי היה לקבץ שוב את שלושת הקוראים שהתנדבו בזמנו לניסוי - ועל פי הדיווחים אפילו נהנו ממנו. אולם מבין השלושה הצלחנו לאתר רק אחד, את אבי גולן, שנענה מיד להצעה להצטרף שוב לנסיעה של מאות קילומטרים במכונית מיני. הבחור פשוט לא לומד מהניסיון.
צריך עוד שניים. אחד מהקוראים אז הייתה בכלל קוראת (כן, יש גם נשים שאוהבות מכוניות, חבורת שוביניסטים שכמותכם!), שבזכות מידותיה הקומפקטיות צוותה לטל וישבה לאורך המסע תמיד מאחוריו או מלפניו. מידות קומפקטיות?... התשובה הייתה מונחת לפני: תומר צילם בזמנו את הכתבה כשהוא ספון באסטרה טורבו. הפעם הוא יצטרף כנוסע מן המניין.
צריך עוד אחד. אם אפשר, שיהיה גבוה - כדי למתוח את גבולות המרחב הפנימי של מכונית מיני באותו אופן שטל עשה זאת. אני חושב על זה קצת, ובסוף מוצא את האיש המושלם - בועז סופר. לא רק שהוא גבוה, קורא אדוק של אוטו ואופנוען, בכהונתו כסמנכ"ל ברשות המיסים הוא הגה את "המס הירוק" - ולכן אפשר בהחלט לטעון שהוא האיש שעומד מאחורי פריחת קטגורית המיני. אלא שבועז בחור עסוק, ההתרעה קצרה והלו"ז עמוס. ובכל זאת הוא נרתם לפרויקט בהתלהבות, מזיז ומבטל פגישות, ומודיע כי יוכל להצטרף אלינו בצהריים.
יוצאים לדרך
ב–2004 נפגשה הרביעייה בסינמה סיטי בגלילות, אבל עם כל האהבה לטל, אין שום סיכוי בעולם שאני מתקרב בבוקר לגלילות. אז אני מרשה לעצמי סטייה קטנה מהמסלול המקורי.
אני אוסף את אבי מהבית, ואנחנו ממשיכים לראשון לציון, לאסוף את תומר. הוא כמובן נותן לנו לחכות לפני שהוא מופיע. ככה זה; השמש זורחת במזרח ושוקעת במערב - ותומר תמיד ייתן לך לחכות לו כמה דקות (במקרה הטוב) בחניה.
אנחנו כבר שלושה ברכב - טוב, נו, שניים ושני–שליש - יחד עם ציוד צילום, מים ועוד קצת דברים, ועדיין לא נרשמות תלונות על צפיפות. הגיוני - הרי כבר בכתבה המקורית, ההיא מ–04', הוכיח הדור השני של הפנדה שמכונית מיני גדולה מספיק לארבעה, וה–i10 מרווחת יותר, אחת המרווחות בקטגוריה. אנחנו נוסעים על כביש 431 אל כביש 6, וקשה שלא להתרשם מהנינוחות שבה היונדאי הזו - ואנחנו בגרסת הליטר, כן? - משייטת במהירויות תלת–ספרתיות. רמת הרעש בתא הנוסעים נמוכה לא רק ביחס למכונית מיני, אלא גם ביחס ללא מעט מכוניות גדולות יותר. המנוע לא משדר כל תחושת מאמץ, למרות שמד הסל"ד מספר לנו שהוא מסתובב מהר - 4000 סל"ד ב–120 קמ"ש. הפנדה מהכתבה ההיא צוידה במנוע 1.2 ליטר, שהפיק 60 כ"ס. היום אנחנו מקבלים 66 כ"ס מליטר בודד. התקדמנו. שתי המכוניות נטולות דוושת מצמד, אך בעוד הפנדה ששירתה את טל צוידה בתיבה רובוטית עם חמישה הילוכים, היונדאי מצוידת בתיבה פלנטרית עם ארבעה הילוכים.
הקילומטרים נגמאים במהירות והשיחה ברכב קולחת, מדלגת בין תחומים שונים ומשונים. מחירי ביטוח החובה (אבי הוא סוכן ביטוח); מצלמות חדשות (תומר, כמובן); זיכרונות מאז - אבי מספר איך טל נזף בו כשהעז להוריד יד אחת מההגה ולהשעין את המרפק על אדן החלון. כן, בטל בהחלט היה יסוד מוצק של מטיף. אם היה נולד כמה מאות שנים קודם, יש סיכוי לא רע שהיינו רואים אותו עומד על במה מוגבהת בשער העיר. למזלו, בעידן המודרני הוא יכל לעשות זאת בקלות רבה יותר מעל דפי עיתונים וברחבי רשת האינטרנט.
ובלי לשים לב אנחנו כבר בגלבוע. ב–2004 הנוסעים האמיצים פגשו כאן את ניצן רז במבחן לאסטרה טורבו, וחזו בו מדגמן לתומר היגויי–יתר פוטוגניים. הפעם אנחנו פוגשים כאן את גיא רוטקופ במבחן לפריוס החדשה - ודנים בצריכת דלק ואיכות חומרי הפנים - "'Yes, "The Times They Are A-Changin.
אחרי שאנחנו משחזרים את תמונת מעבר הבקר מהכתבה המקורית, אני מקבל הודעה מבועז שהוא בדרך - ומודיע לו להגיע למסעדת "האחוזה" בעפולה. מוסד וותיק שקנה את אהדתנו, וגם את זו של טל.
ארבעה וצפונה
בועז חובר אלינו, וכולנו נדחקים אל ה–i10. כמו אז, אנחנו מצוותים את הנוסעים לפי הגובה, כשבועז ותומר בטנדם. אלא שבועז, מלפנים, מתעקש לא לקחת את המושב אחורה, למרות ההבטחות של תומר שיש לו עוד הרבה מקום, ויושב מקופל עם הברכיים דחוקות אל הדשבורד. או שהבחור מנצל את הנסיעה לאיזה אימון יוגה מוזר - או שאלו הגנים הפולניים שבו, שדורשים ממנו לסבול כדי שיוכל ליהנות. לא ברור.
בכל מקרה, התוכנית היא לעלות אל רמת הגולן, כמו אז, דרך כורסי ולעבור בנקודות שבהן צולמה הכתבה ההיא. הבעיה היא שתומר - אם להיות עדין - לא בדיוק בורך בהתמצאות טובה במרחב וכושר ניווט מפותח, ומתברר שאבי היה עסוק מדי בלהקשיב לסיפורים של שביט, ולא שם לב לדרך. עכשיו לך תמצא את תחנת האוטובוס מתמונת הפתיחה של אז, ואת המסגד שמופיע בתמונה אחרת.
העליות לרמה מבהירות שלמרות הכל, 66 כ"ס הם עדיין רק 66 כ"ס - בטח כשהאוטו עמוס בכמעט 400 קילו של אנשים וציוד. אבל במפתיע, אנחנו לא מזדחלים. רגל ימין של בועז, שנוהג בשלב הזה, אומנם דבוקה לרצפה, אבל הקצב נאה, 80–90 קמ"ש, והבידוד המוצלח של רעשי המנוע דואג לשקט בתא הנוסעים.
העלייה לכורסי מזכירה לאבי את מה שסיפר לו טל על רוכב אופנוע ומורכבת שנהרגו בתאונה בכביש הזה, ואני ותומר מזהים מיד את המקרה. תאונה שקרתה קצת אחרי שטל פגש את אותו זוג, והפציר ברוכב להירגע קצת ולהוריד את הקצב. טל לקח קשה את התאונה הזו, קיבל אותה כמו אגרוף בבטן. תקופה ארוכה ייסר את עצמו על זה שלא תפס את הבחור לשיחה ארוכה יותר, אולי אם היה נותן לו עוד עצה היה מצליח לשכנע אותו לרכב קצת יותר באחריות. לא משנה כמה אנשים אמרו לו, או כמה פעמים, שלא היה יכול לשנות כלום. כזה היה, מאחורי מסך הציניות התחבא לב ענק שלקח הכל אישית.
אני מתחיל להיות מוטרד ממראה תחנות האוטובוס לאורך הדרך. מתברר שהמועצה האזורית ניצלה את הזמן שחלף כדי לחדש את תחנות העץ הישנות, מהסוג שהופיע בתמונה אז. אבל למזלנו מצאנו בסופו של דבר תחנת עץ שתתאים לתמונה (אם כי הויכוח לגבי האם זו–זו התחנה ההיא עדיין לא הוכרע). סימנו עוד V - עכשיו לחפש את המסגד.
הדבר מתגלה כאתגר גדול מהצפוי. תומר הרי לא ממש טוב בלמצוא דברים שהוא יודע איפה הם נמצאים - ולגבי המסגד מתברר שהוא לא ממש סגור על ה"איפה", ושולח אותנו למסע הזוי ברחבי רמת הגולן. אני מנצל את הזמן בין פניית פרסה אחת לשנייה (לשלישית ולרביעית ולחמישית...) כדי לשאול את בועז אם הוא עצמו האמין כי למס הירוק תהיה השפעה שכזו, והוא מודה שגם ההערכה האופטימית ביותר שלו לא הרחיקה לכת כמו המציאות.
"ב–2008, כשהתחלתי לעבוד על המס הירוק ושווי השימוש הלינארי, יותר מ–60% מהמכירות בשוק הרכב היה מרוכזות בטווח המחיר של 95,000 שקלים, מחירה של סופרמיני בזמנו, ל–111,000 שקלים, קצה מדרגת רישוי 2 אז. תחום מחירים צר ברמה מגוחכת. היום כדי להקיף 60% מהמכירות אתה צריך לכסות את כל התחום שבין חמישים וקצת אלף שקלים עד קצת יותר ממאה ארבעים אלף שקלים. המגוון גדל פי כמה, והמחירים נפרשים בצורה הגיונית יותר ביחס לתמורה. אבל גם אני לא חשבתי שנראה מבחר מכוניות במחיר של חמישים ומשהו אלף שקלים. ומה שיפה הוא שנוצר אפקט אקורדיון - קודם ירדו המיני, ואז לסופרמיני לא היתה ברירה וגם המחירים שלהם ירדו, ועכשיו האפקט מגיע גם למשפחתיות".
ולמרות שאין ספק ששני החוקים הללו - המס הירוק ושווי השימוש הלינארי - תרמו רבות להתפתחות שוק רכב קצת יותר נורמאלי בארץ, בועז מספר שעד היום אנשים מזהים אותו בכעס בתור זה ש"העלה את שווי השימוש".
הערב יורד וחושך
אחרי זיגזוג בכל רחבי הרמה, תומר נשבר ומרים טלפון לרוני נאק, אז חבר מערכת והיום עדיין מומחה לכל פינה נידחת בארץ, שמזכיר לו שמדובר במסגד ההרוס בחושניה. אנחנו מעבירים את אחריות הניווט מהדיקטטור הקטן לסמארטפון, ותוך רבע שעה מגיעים אל היעד. קריר בחוץ כשאנו מסתדרים לצילום אחרון לפי ההוראות של תומר.
הערב כבר יורד, עוד בדיחה על זווית צילום נמוכה - שטל כל כך אהב וגררה אינספור ויכוחים בינו לבין תומר לאורך השנים - ואנחנו מתחילים את הדרך חזרה. אבי מנמנם מאחור "אני כבר לא רגיל לנסיעות ארוכות כאלו" הוא ממלמל, ואני חושב על זה ששתים עשרה שנים זה הרבה זמן בקנה מידה אנושי. הילדים שנולדו לי ולתומר קצת לפני הכתבה ההיא כבר כמעט בני נוער. השיער האפיר או פשוט נעלם... מחשבות מדכדכות. רק בועז נראה מאושר, למרות שהוא ממשיך להתעקש לשבת עם המושב משוך קדימה.
אנחנו עוצרים לקפה בצמח, כמו אז, אבל אחרי הקפה שוכחים לתדלק. עשינו כבר יותר מארבע מאות ק"מ, ולמרות שהיונדאי מפגינה צריכת דלק נאה מאוד ביחס לעומס (יותר מ–14 ק"מ לליטר), המיכל הקטן כבר כמעט ריק. לא נורא, נשאר בו מספיק כדי לקחת אותנו עד עפולה - שם נפרדנו מבועז - ולתחנת הדלק. מכאן זה כבר שיוט פשוט הביתה, ורק צריך להוריד את הנוסעים בסדר הפוך לסדר האיסוף.
החושך גורם לנו לשקוע איש איש במחשבותיו. את מה שלא עשתה הפנדה ההיא, למרות שהוכיחה את כוחה באותה כתבה, עשו השינויים בתקנות מס, ומכוניות מיני הפכו מבריה מוזרה ונדירה למחזה נפוץ על כבישי ארצנו. כמו אז, גם היום מכונית מיני היא אולי לא הבחירה הטבעית והטובה ביותר למסע של 600 ק"מ ביום אחד, אבל ה–i10 התמודדה איתו בכבוד ולא הפכה אותו לעונש. עובדה שרק עכשיו, אחרי כמעט 12 שעות, הישבן והגב מתחילים לדווח על חוסר שביעות רצון מהמושב המעט נוקשה מדי.
מעניין מה היה לטל להגיד על זה.

ברוכה הבאה i10
במערכת נחתה i10 למבחן ארוך טווח. מדובר בגרסת הליטר-אוטומט ברמת האבזור הגבוהה יותר, ‘פרמיום’, שמחירה 74,000 שקלים. היא נבדלת מרמת האבזור ‘אינסייט’, שעולה 69,000 שקלים, במראות חשמליות, חלונות חשמל גם מאחור, מפתח מתקפל, חישוקים קלים ועוד מספר זוטות. אגב, בניגוד למצוין במפרט, ברכב שלנו יש דיבורית מקורית – שעובדת טוב. ה-i10 הגיעה אלינו חדשה לחלוטין – עם 47 ק”מ בלבד על מד המרחק – וכבר למחרת בבוקר הושלכה אל המים העמוקים, כתבת המסע שמופיעה בדפים אלו. בחודשים הקרובים נמשיך לבחון אותה לעומק, הן בשימוש יומיומי אופייני, והן במשימות קצת מאתגרות יותר, כדי לבדוק פעם אחת ולתמיד האם מנוע ליטר, בשידוך לתיבה אוטומטית, באמת יכול לעשות הכל. או לפחות כמעט הכל.
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות