הוזמנו להשקה. ניסאן GT–R החדשה, היה כתוב במייל. זכרתי שיש מתיחת פנים. עוד אחת בסדרה של חידושים לדגם שנולד לפני תשע שנים, כמו נצח בחיי דגם. חיי דגם, בהקשר זה, קצרים בהרבה מחיי כלב.
ברוב המקרים, דגם חי שש שנים, לפעמים שבע. אחת לשלוש שנים, או ארבע, עובר הדגם מתיחת פנים: לרוב, מעט מאוד שינויים קוסמטיים, גם תוספת אבזור. יש מקרים שבהם השינויים הם גם טכניים, לרוב במנוע, לעתים קצת יותר. לאחר שלוש שנים נוספות הדגם מופרש לגמלאות, לטובת אחד חדש - לרוב, גדול, חזק, מאובזר ובטוח יותר. בקיצור, טוב יותר. ככה זה בנורמה.
לא בנורמה
אבל ניסאן GT–R אינה עומדת באף נורמה מקובלת. ולכן, גם השקה למתיחת פנים של דגם בן תשע נשמעת כאירוע נחשק. למה? כי גם לפני מתיחת הפנים היו ל–GT–R 550 סוסי פרא, שהטיסו שלדה מאולפת להפליא והורידו לכביש את העוצמה האדירה הזו דרך ארבעת הגלגלים - עם עדיפות לאלו האחוריים. נשמע מעניין, נכון? "לאיפה נוסעים?" שאלתי את היחצנית. "דיסלדורף" ענתה העלמה. "לא התכוונתי להיכן הטיסה, איפה לנים, היכן נוהגים". והיא בשלה, "דיסלדורף". מה–זה לא אהבתי את התשובה; מה לכוהנת המהירות בבית הקברות השטוח של דיסלדורף?
או ב"אוטואית": "מה, הם באמת מתכוונים לקחת אותנו עם מכונית ספורט אגדית לטיול בעמק הרוהר, לאזור התיירות הזה של מכרות הפחם והתעשייה הכבדה של גרמניה מפעם? מה קרה לנורבורגרינג, להוקנהיים, או לפחות לצפון בוואריה בדרך לאלפים האוסטרים? מה יש בדיסלדורף ואני לא יודע עליו?".
צילום: מנהל
יומיים לפני הטיסה נשמעה צפירת הרגעה. משדה התעופה בדיסלדורף נוסעים למלון דה–לה סורס פראנקושמפ ספא. יש!! זה מלון הצמוד למסלול ה–F1 המאוד מהיר. אני קורא קצת על המכונית. היא זכתה בעוד 20 כ"ס. "נו שיט", אומרים האמריקאים כדי להביע חוסר התרשמות. מילא עוד 20 סוסים ביונדאי 1000 סמ"ק, אבל במכונית שהיו לה כבר 550? שיפרו לה את האווירודינמיות, עקומת המומנט שוטחה והפכה את המנוע לגמיש יותר, התיבה כפולת המצמדים עודנה כדי לא לדפוק לנהג בראש בהחלפות של הילוכים נמוכים ועיקר השיפור - תא הנוסעים. בקיצור, אני עומד לנסות ולהשתלט על 570 סוסים, עם מומנט עוקר הרים של 64.5 קג"מ - כל הדרך בין 3300 ל–5800 סל"ד. "רק שלא יהיה גשם" אני ממלמל לעצמי.
המסלול המהיר
זה התחיל רע. המטוס התקלקל, ההמראה התעכבה והאיחור היה גדול. אני יודע שיש לי שלוש שעות נהיגה ושזמן המסלול מתחיל בערך בשש בערב. אני גם יודע שבשעה שתיים בצהריים יוצאים העיתונאים האחרים משדה התעופה ואין מצב שאספיק להגיע. ביקשתי שאנשי ניסאן ישתדלו להשאיר לי מכונית אחת בשדה; בניסאן הבטיחו להשתדל; הם השתדלו; בארבע וחצי, כשהגעתי, קיבלתי מכונית זהובה ונוצצת; אנשי ניסאן המליצו לי לכוון את חרטומה היישר למסלול (ה–GPS כבר כוון לכך) וללחוץ. "היא מספיק מהירה?" שאלתי בחיוך, "לא, אבל אתה בוודאי תפצה על זה" ענה איש ניסאן בחיוך גדול משלו.
יצאתי ומעכתי את הדוושה. מערכת הניווט לוחשת. לך תשמע מה היא אומרת כשמפלטים היוצאים ממנוע של 570 סוסים, משמיעים צליל של טרומבון - ובעוצמה של מאה טרומבונים. תוך קללה נמרצת (לא ראשונה ולא אחרונה באותו היום), החלטתי לא לחזור לחנייה ולא לעצור כדי לחפש איך מגבירים את הקול. מצאתי בקלות את המסך המפוצל של מערכת הניווט, והשארתי אותה כך כדי שאוכל להתכונן ליציאה הבאה מהאוטובאן זו שמובילה לאוטובאן אחר.
צילום: מנהל
וכאן מגיעה מילת שבח ראשונה לניסאן. מבלי להכנס לאיך ומה ולמה, כי זה לא הדבר המרכזי באוטו הזה, אומר שמערכת הניווט כל כך מוצלחת, עד שהצלחתי להגיע לפתח המסלול תוך כשעה וחצי וללא טעות אחת.
בכלל, תא הנוסעים, כולל סביבת הנהג המיושנת ועשרות המתגים שאפיינו את ה–GT-R, שופרו ללא הכר. הוא חברותי, נאה, מדופן עור בגימור משובח ועיקר העיקרים: הוא נוח מאוד לשימוש. בלי להכיר את המכונית, נכנסתי אליה, והבאתי אותה תוך עשר דקות שכללו ניווט, היכרות עם הפקדים והמחוונים והסתגלות לאוטובאן, למהירות שמעל 200 קמ"ש - והרגשתי בבית.
ואם המחמאה הראשונה למכונית הזו היא לארגונומיה, זה לא במקרה. לאחר שתקראו מה שיש לומר על המנוע, ההתנהגות והביטחון שהמכונית הזו משרה, הארגונומיה כבר לא תעניין אתכם.
אז הנה, אני לוחץ - 200, 230, 260 והיא מבקשת עוד. התיבה הרובוטית משמיעה קולות מכניים מאחור, אך מחליפה הילוכים במהירות ובנוחות; למנוע, כך זה נדמה לי, הכוח לא ייגמר לעולם; והצליל באוזניים - אלוהי. אני יודע שאם אלחץ עוד הניסאן תחצה את קו ה–300, מהירות חוקית בכביש בו אני נוהג, אך אני, והתנועה, אומרים די, עד כאן. עברתי חזרה לנינוחות הביתית של מהירות "שפויה", 200 קמ"ש, וטרפתי את הדרך.
מצמצמים מרחקים
טוב נו, באיזו מהירות רציתם שאנהג במכונית שב'שעה תשע' של מד המהירות כתוב 160 קמ"ש... וכן, הוא מסתובב בכיוון השעון. אבל לא הכול דבש כדברי שר הביטחון שלנו; היו גם באוטובאנים קטעים עמוסים, היו קטעים שעברו תיקונים, ובכל זאת ה–GPS טען בתוקף שאני אגיע בשש ורבע, ואני והמכונית עשינו הכול שזה יתממש.
צילום: מנהל
זוכרים שביקשתי "רק לא גשם" כששמעתי שאנחנו עומדים לנהוג בספא? אז ביקשתי. איך שיצאתי מהאוטובאן הגרמני וכיוונתי את המכונית לכיוון ליאז' שבבלגיה, ראיתי שחור בעיניים. מהשמיים; זו לא מטפורה, זה היה הצבע, ואליו התקרבתי במהירות בלתי נתפשת. קיללתי נמרצות אבל לא הורדתי את הרגל מהגז. זאת כמובן עד שראיתי הגבלות מהירות לא גרמניות בעליל, והחלטתי שלא להשחית זמן על ויכוח עם שוטרים בלגים, זמן שעשוי לפגוע במספר ההקפות המוקצות לי על המסלול. במקרים כאלו לפעמים לאט פירושו להגיע קודם... הורדתי רגל וירדתי לזחילה, או לתחושת זחילה. תקעתי את מחוג המהירות על "שעה 9" (160 קמ"ש, אם שכחתם) ולא נתתי אפילו לגשם להאט אותי עוד יותר...
כשהגעתי למסלול ראיתי את אחד מעמיתי הישראלים מסיים את הקפתו ומישהו אחר מחליף אותו במכונית. זו הייתה הפעם הראשונה באותו היום, מאז שהבנתי שאני עומד לאחר, שנשמתי לרווחה. גם בחנתי את המכונית על כביש מהיר ובנהיגה מהירה אמיתית, גם כי פשוט מיהרתי, גם הגעתי למסלול בזמן, וגם ישנו יום המחר בו אוכל לנהוג גם בדרך המפותלת.
אבל הגשם לא הפסיק לרדת. אני באחד מהמסלולים המהירים ביותר בסבב של פורמולה 1, אולי המהיר בהם, עם מכונית שהיא אחת המהירות ביותר בייצור סדרתי - והמסלול רטוב ולא עומד להתייבש. כי ברגע בו יצאתי מהמכונית נרטבתי גם אני... נו כן, קיללתי, את המזל שלי ואת הגשם. אבל זו הייתה הקללה האחרונה שלי לאותו היום - וגם היא התבררה כברכה...
המסלול
הגעתי, זוהיתי, נשלחתי להצטייד בקסדה, קיבלתי תג עם ברקוד. "מספר הרכב שלך הוא 2", אמרה מארגנת, וביקשה ממני להמתין מספר דקות עד שמכונית מספר 2 תחזור. לשאלתי ענתה שאני נוהג ליד מדריך, שיציג בפני את הוראות הבטיחות. "הוא יצא איתך לשלוש הקפות, אחר כך תצא לנוח, אחר כך תצא לשלוש נוספות, ובסוף תצא לשלוש הקפות בהן המדריך נוהג".
צילום: מנהל
חייכתי. הכרתי את דרכה של ניסאן מאירוע קודם. זה היה לפני שמונה שנים, באסטוריל, וגם אז הייתה זו GT–R. אז, כאשר נולדה; כעת, עם מתיחת הפנים האחרונה שלה. כבוד. ההיגיון של ניסאן פשוט: "ההקפה הרביעית היא המסוכנת, כי הנהג כבר חושב שהוא מכיר מספיק טוב את המסלול כדי לנהוג במהירות גבוהה מדי". אגב, הסיבה מדוע ההקפות בהן המדריך הוא שנוהג הן האחרונות באה מאותו מקום; כדי שהוא לא ידגים קודם, ואז תנסה לנהוג כמוהו. ויש בזה משהו. כך יצא שפחות מעשר דקות אחרי הנהיגה המהירה שלי על הכביש - ועוד לפני שנכנסתי למצב "מסלול" במוח ואחרי הרבה מאוד זמן לאחר הביקור האחרון שלי כאן, יצאתי להקפות הראשונות שלי עם ה–GT-R, על המסלול של ספא. והן היו איומות. א י ו מ ו ת .
מסלול דורש נהיגה שונה לגמרי מכביש. במסלול אתה חייב להתכוונן סביב "הכי מהר שאני יכול לעבור את הסיבוב הזה". וזה עובר דרך מה שקוראים "הקו הנכון". מתי לבלום, כמה חזק, מתי להיכנס, מתי לחזור לגז ומתי לסחוט את הדוושה. ואם צריך זמן ללמוד מסלול, הרי שבא הגשם וצריך להתחשב גם בו. למשל, אני נכנס למסלול, עובר את הזיגזג הראשון לוחץ עד הסוף ומתחיל לטפס בעלייה התלולה. אני יודע שלפני עצירה חזקה ופנייה של בערך 90 מעלות ימינה. אני מושך שמאלה, המדריך קורא לי לבלום, בולם בחוזקה, הצמיגים ננעלים והמכונית ממשיכה להתקדם. טוב שבלמתי מוקדם, כי יש לי זמן להאט גם ככה.
"צא מהקו הנכון לפני הבלימה, יש שם גומי שביחד עם הגשם הופך לחלק מאוד. וצריך שוב לשנות משהו ששנים ארוכות אתה מקפיד עליו". בקיצור, זו הייתה הקפה מייאשת לי ולמדריך. ההקפה השנייה כבר הפכה מאיומה לסתם רעה, בחלק מהמקומות ממש פניתי נכון ובחלקם המשכתי עם רגל על הגז וחלפתי בהן כברק. עדיין לא למדתי לצאת במכוון מהקו הנכון, לצורכי עצירה. בסוף ההקפה השלישית, כבר התחלתי לזכור את המסלול. ידעתי איזו פנייה לקחת באיזו מהירות, ידעתי שסיכת הראש היא פנייה איטית ביותר ואפילו התחלתי להתרגל לעצור ברטוב ולצאת עם זריקת זנב קטנה.
"המקצה הבא יהיה הרבה יותר טוב. אני בערך בגיל של האבא שלך אז לוקח לי זמן, אל תדאג" אמרתי למדריך, שהניד בראשו ספק בייאוש ספק בספקנות. יצאתי מהאוטו ובירכתי את המסלול הרטוב. בסוף העלייה בישורת הייתי על כ–220 קמ"ש, בסוף פניות ה–S המהירות במהירות גבוהה בהרבה. מזל שיש גשם להאט אותי חשבתי. ועוד חשבתי, שאפילו אחרי השגיאות הגדולות ביותר לא חשתי טיפה של פחד.
צילום: מנהל
ידעתי שהמכונית תחזור לשליטה, היא פשוט כל כך נשלטת שזה מדהים! שלוש ההקפות הבאות באמת היו הרבה יותר טובות. נהגתי מהר יותר, מדויק יותר, ידעתי ברוב המקרים מה מגיע ומתי והמדריך כמעט שלא העיר לי. אחרי אחת הטעויות שלי - בלימה מוקדמת מדי - ראיתי דרך המראה מכונית שסוגרת עלי. אותתי, יצאתי מהקו ואיפשרתי לו לעקוף. ראיתי שהוא נוהג יפה ונהגתי אחריו הקפה שלמה. הוא היה מהיר יותר אך לא ברח לי. זו הייתה ההקפה המהירה ביותר שלי. כשיצאנו לפיטס והמכונית שלו נעצרה לפני, ראיתי עיתונאית מבולגריה יוצאת מהמכונית. "היא הייתה מהירה" אמרתי למדריך.
"היא יצאה מהדלת הימנית - זה הוא שנהג" אמר המדריך והצביע על מדריך אחר שיצא מהדלת השמאלית. "אתה, היית מהיר" הוא הוסיף "בשביל מישהו בגיל של אבא שלי", מה לעשות, לא כולם יודעים להחמיא עד הסוף. אחר כך נסעתי איתו כנוסע. מכיוון שגם הוא היה צריך להתחשב במסלול הרטוב, הוא לא הפיל אותי מהמושב.
המסקנה מהמסלול זהה לזו שבכביש. ה–GT-R מהירה בטרוף, בטוחה להפליא, בעלת בלמים חזקים שאינם מתעייפים גם על המסלול (למרות שלא אהבתי את התחושה בלחיצה הראשונה של הדוושה) והעיקר - היא מצמצמת מרחקים בין נהגים טובים לנהגים מצויינים.
השאלה הזהה
לא אכנס לנהיגה של יום המחרת כי היא לא גילתה לי דבר שלא ידעתי כבר על המכונית. אוסיף רק שהמכונית אמורה להגיע לישראל בקרוב ולהימכר בערך ב–800,000 שקלים; אם יש לכם סכום כזה להוציא על מכונית ספורט, אני לא חושב שתמצאו משהו טוב או מהיר ממנה בסכום הזה.
עתה נותרה רק השאלה היחידה, אותה הפניתי להמהנדס היפני שהיה אחראי על הפרויקט. זו אגב, הייתה שאלה זהה לזו ששאלתי בזמנו, את המהנדסים בהשקת פורשה 911 האחרונה. "היא לא טובה מדי? האם הניהוג הפנטסטי שלה לא פוגע בחדוות הנהיגה"?
"טובה מדי, זו המחמאה הגדולה ביותר שמהנדס רכב יכול לקבל" הייתה התשובה, "וריגושים ממכונית כזו אתה אמור לקבל על המסלול - ואת זה קיבלת".
בדיוק התשובה שקיבלתי אז, בפורשה.
צילום: מנהל