אמרה ידועה היא שהדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר (אגב, יש לזה הסבר מדעי, זה לא הכל בראש...), ובהשלכה לתחום שלנו - שהאספלט של השכן תמיד נראה שחור יותר. אם תשאל ישראלי ממוצע, הכבישים בחו"ל, לפחות בארצות הניכר המתקדמות, סלולים טוב יותר, רחבים יותר, משולטים טוב יותר ובאופן כללי - הם יותר. ואפילו נוהגים בהם נהגים מנומסים יותר. ובכן, אחרי בילוי של חופשה משפחתית ארוכה בגרמניה, צרפת ושוויץ, אני די בטוח שמדובר באפקט פסיכולוגי ולא יותר.
טוב, נו, אולי מלבד עניין הנהגים המנומסים. ובכלל משתמשי הדרך - באירופה הולכי רגל מסמנים באדיבות "תודה" כשאתה עוצר כדי לתת להם לחצות במעבר חציה. בארץ חטפתי לא מזמן נזיפות שאני נוסע מהר מדי מהולך רגל שהתפרץ לכביש בין מכוניות, באזור לא מסומן - וזה למרות שהספקתי לעצור לפניו, ואפילו לא בחריקת בלמים.
צילום: מנהל
אבל נחזור לעניין - האספלט. ראשית, איכות הסלילה; ובכן, זו לא כזו מושלמת כמו שאנו נוטים לחשוב. אומנם פעמים רבות בהשקות אנו מתקשים למצוא אספלט משובש כדי לבחון את איכות הספיגה של המתלים, אבל זה כנראה בעיקר כי עורכי ההשקה טורחים לתכנן מסלול שיעבור בכבישים טובים. כאשר מסתובבים בין אטרקציות באירופה לפי הנחיות מערכת הניווט, מוצאים לא מעט כבישים שאיכות סלילתם לא מבריקה. והרבה מאוד כבישים צרים. מאוד צרים. וזה דווקא משהו ששמתי אליו לב גם בהשקות - בכבישים צדדיים באירופה לא מאמינים בשוליים. כמה סנטימטרים ימינה מהקו התוחם את המסלול, האספלט פשוט נגמר. ואין אפילו שוליים של מצע (אותו כורכר דחוס שמהווה בסיס לאספלט) למקרה שלא היית מרוכז. סטית מהנתיב? תגיד שלום לבוץ ועשב במקרה הטוב, אבנים וסלעים במקרה הרע. וגם אין תאורה. בכלל. פתאום הפטנט של שליטה אוטומטית באורות נראה הרבה יותר חשוב וחיוני מאשר כשנוסעים בגוש גדרה–חדרה בישראל...
והכבישים בהם נסעתי היו רחוקים מלהיות מושלמים גם בהיבט השילוט. לא פעם יעד שהופיע על השלט הראשון לפני מחלף, לא הופיע על השני, ואני נשארתי לתהות אם זו באמת הירידה, או שפספסתי משהו בדרך. לפעמים השילוט הפנה לירידה מהכביש כדי להגיע ליעד המבוקש, אלא שאז התברר שאותה ירידה מובילה לשני כיוונים - בלי שלט שיבהיר איזה מהכיוונים הוא הכיוון ליעד המבוקש. אבל בעיית הסימון שהכי אהבתי היה השילוב בין שלט האוסר עקיפה לבין קו מקווקו. עד היום אני תוהה אם זה ניסיון חדשני בשיטות לחיסכון בצבע, או מן משחק זיכרון שהמשטרה המקומית משחקת עם הנהגים.
צילום: מנהל
אבל דבר אחד כן אהבתי, במיוחד בגרמניה - הקשר הברור בין המהירות המותרת בכביש נתון לבין המהירות הסבירה בו. כמעט בלי יוצא מהכלל, אם המהירות המותרת היתה 100 קמ"ש, למשל, מצאתי שזו בדיוק המהירות שמעבר לה מתחילות להישמע תלונות נוסעים לגבי קצב הנסיעה. אז נכון, שלא נהגתי ברכב ספורטיבי, והוא היה עמוס במשפחתי המורחבת, ועדיין. שינוי כל כך מרענן לעומת סימון המהירויות בארץ, שלא פעם נותן את התחושה שהוא נקבע בהטלת קובייה, בלי שום קשר למהירות שמתאימה לאותו כביש.
ואז הגעתי לשוויץ, וסימון המהירויות בארץ נראה פתאום כמו חלום. כן, עוד הוכחה שהכל יחסי בחיים. כי אם סימון המהירויות בארץ נראה לא פעם רנדומלי, הרי שהסימון בשוויץ הוא פשוט מטופש. לא פעם נתקלתי בשלושה תחומי מהירות תוך פחות מק"מ - מ–40 קמ"ש ל–70 קמ"ש ואז ל–50 קמ"ש, לדוגמא. אני בטוח שיש איזה שהוא היגיון, או לפחות חוק ברור מאחורי הגיחוך הזה - נגיד הגדרה שתחום מהירות עירונית מתחיל/מסתיים במרחק 134.5 מטרים מהבית הקיצוני. והשוויצרים, בהיותם שוויצרים, פשוט מיישמים את החוק הזה עד לפסיק האחרון ולמטר האחרון. הבעיה היא שלפעמים יש שני כפרים במרחק של חצי קילומטר אחד מהשני, כך שנוצרת רצועת כביש בין עירוני באורך 231 מטרים... ואין כנראה אף אחד בשוויץ שיגיד משהו בסגנון של "טוב, עזבו אתכם משטויות, פשוט תשאירו את המהירות המותרת על 50 קמ"ש עד לכפר הבא".
צילום: מנהל
עכשיו שלבו את סימון המהירויות המגוחך הזה עם החיבה של השוויצרים לאכיפת מהירות ועם הדייקנות הקפדנית שהפכה לשם נרדף לעם הזה, כזו שגורמת להם לחלק קנסות כבר על חריגה של קמ"ש בודד, וקיבלתם את אחד המקומות הכי מעצבנים ומתישים לנהיגה בעולם. וזה גרם לי לתהות האם מישהו ניסה לחקור פעם כמה תאונות דרכים נגרמו בשוויץ בגלל שהנהג הפוגע היה עסוק בחיפוש אחר שלטי מהירות והתרכז במד המהירות שלו, במקום להסתכל על הכביש.
מחיר הדלק עלה בתחילת ספטמבר. בחודש שעבר הוא ירד - הפעם עלה. מין רכבת הרים חודשית שמאפשרת לכולנו להרגיש קצת כמו משקיעים בבורסה - רצים למלא מיכל בלילה האחרון בחודש, או לחלופין מושכים על אדים עד הראשון לחודש הבא, העיקר להרוויח כמה אחוזים. רק שבסופו של דבר, בניגוד להשקעות בבורסה, מדובר בעשרה שקלים, אולי קצת יותר אם המיכל שלכם גדול או אם השינוי במחיר חריג בגודלו. ועדיין, קצת ריגוש נגיש לאדם הפשוט.
אלא שהעלאת המחיר הזו גרמה לי לחשוב על משהו אחר. היום בערך ארבעה שקלים מתוך מחיר ליטר בנזין הם מיסים - בלו ומע"מ. רק שני שקלים מכל ליטר נובעים מהעלות של שאיבת הנפט מהאדמה, הובלתו לבתי הזיקוק, זיקוק הבנזין והובלתו לתחנות הדלק, וכמובן הרווחים של כל המעורבים בדבר - חברת הנפט, חברת הספנות, בתי הזיקוק, חברת הדלק ותחנת הדלק. שני שקלים בלבד בשביל כל האופרציה המורכבת הזו - וארבעה שקלים למדינה.
צילום: מנהל
שלושה מיליון כלי רכב נעים על כבישי מדינת ישראל. בשביל נוחות החישוב נניח שכולם מכוניות משפחתיות, עם צריכת דלק ממוצעת של 12 ק"מ לליטר. המשמעות היא, שכל מכונית כזו צורכת כ–1500 ליטרים של בנזין בשנה - ובעליה משלם למדינה 6000 שקלים מס על הדלק. חוץ מהמס על חלקי חילוף, צמיגים וכמובן - אגרת הרישוי השנתית. המשמעות עבור משפחה שמחזיקה שתי מכוניות היא הוצאה של אלף שקלים בחודש רק במיסוי על דלק. עבור כלל הציבור, מדובר ב–18 מיליארד שקלים בשנה שאנו משלמים רק כמס על דלק. על הזכות לנסוע במכונית שעליה שילמנו כבר כל כך הרבה מיסים בשלב הקנייה. אני רוצה לכתוב את זה בספרות, רק כדי לנסות ולתת למספר העצום הזה איזו שהיא ממשות - 18,000,000,000 שקלים.
מכיוון שמדובר בחישוב מקורב, כנראה שהמספר האמיתי שונה במקצת, אבל האמת היא שזה לא באמת משנה אם מדובר ב–17 מיליארד או ב–19 מיליארד. בכל מקרה, זה המון כסף. רק חומר למחשבה.
צילום: מנהל
