הצצה לגיליון 379 / טור העורך - אוטו

הצצה לגיליון 379 / טור העורך

על היגיון וחלונות חשמליים

בדיחה ישנה מספרת על שני ישראלים שנוסעים על כביש באמצע המדבר. פתאום הם מגיעים לשלט גדול שעליו כתוב "זהירות! הגשר קרס! אין מעבר!". פונה הנהג לחברו ואומר לו "איזו בעסה. עכשיו לחזור אחורה ולעשות עיקוף זה סיפור של איזה שעתיים!". החבר לא עונה, אלא מסתכל שמאלה, אז ימינה, מסתובב ומסתכל מאחור, ולבסוף אומר לנהג "עזוב, אין אף שוטר בסביבה — סע!".

הסיבה שנזכרתי בבדיחה הזו היא פשוטה — כמו בהרבה דוגמאות דומות, נדמה שהבדיחה הזו תופסת חלק משמעותי של המהות הישראלית. וזו לא בדיוק מחמאה. כי פעמים רבות נראה שנהגים ישראלים מוטרדים יותר מהסיכוי שלהם לקבל דו"ח מאשר מהסכנה הפוטנציאלית שבמעשיהם — להם ולסובבים.
אז יש כאלה שיוצאים שמאלה מצומת בו מותרת פנייה ימינה בלבד (אפילו לא ישר), ולמרות שזה מסוכן, כאשר אין שוטר באופק, אין להם בעיה; יש מקרים בהם מקום החנייה הפנוי הוא בצדו השני של הרחוב הדו־סטרי, מעבר לקו הפרדה רצוף, אבל באין שוטר, אין בעיה לעבור על שתי עבירות חמורות (ואחר כך, גם ביציאה) במקום להמשיך קצת ולהסתובב; אחרים יגלו בצומת מרומזר שאין פנייה שמאלה, אבל הם יעצרו כדי לפנות, ורק סיכון והפרעה לתנועה מאחור לא יעצרו אותם, כי הרי אין שוטר; ולפעמים מדובר גם בסיכון היקרים מכל, הילדים, כאשר אלה, במקום להיות חגורים, עומדים ומסתכלים על העולם החולף דרך גג השמש הפתוח; וגם הקטע הסלולרי ההוא, בו מסמסים כאשר המכשיר על הברכיים(!), כדי ששוטר לא יראה. וכולנו יודעים שיש עוד המון דוגמאות.

אבל בעצם, מה אני בא בתלונות לנהגים, הלא אותו היגיון בדיוק, רק הפוך, מוביל את המשטרה — היא מתמקדת במתן דוחות על עבירות שקל לאכוף אותן ולהוכיח בבית המשפט, במקום להתמקד במה שמסוכן. ראו ערך דוחות המהירות, שמהווים את החלק הארי מכלל הדוחות שמחלקת משטרת ישראל, למרות שמהירות בניגוד לחוק — לפי נתוני המשטרה עצמה! — היא אחת העבירות הזניחות ביותר בהשפעתה על הבטיחות.

אז עשו לי טובה, אתם שטורחים וקוראים את הטור שלי — חשבו קודם כל על הסכנה, אחר כך על הדו"ח, ונסו להנחיל את ההבנה הזו גם אל מי שמסביבכם. כן, אתם עלולים להצטייר כמעט טרחנים — אבל אתם גם עשויים להציל חיים. וכבר נאמר, כל המציל נפש בישראל...

ועוד מסיפורי טרקאן. מכירים את האנשים שטוענים שמכוניות הן חפצים דוממים, מכונות ותו לא, נטולות נשמה? ובכן, הטרקאן שלי מוכיח אחרת. הוא הפך לו למנהג להביע את מורת רוחו מהעובדה שאני מספר על כישלונותיו בטור שלי בתקלה חדשה — שצצה כל פעם בתזמון מדויק עם סיום כתיבת הטור. הפעם זה היה החלון בצד הנוסע שסירב לעלות בחזרה, והתעקש להישאר פתוח, כשהוא לא מגיב לפקדים בצד הנהג או בצד הנוסע.

החניתי את הרכב צמוד לגדר שיחים כדי שאנשים רעים לא ישימו לב שהחלון פתוח וקיוויתי לטוב. זה קרה ביום חמישי, ואני כבר התחלתי לחשוב איך אני משלב קפיצה למוסך עם סידורי יום שישי. ואז נזכרתי ששמרתי פעם את מספר הטלפון של הבחור שהזעיקו במוסך כדי לטפל בחלון חשמלי באחד ממכוניותיי הקודמות, והרמתי אליו טלפון. התברר שהוא נמצא באזור מודיעין, ויכול להגיע אלי הביתה בערב כדי לטפל בבעיה. מעולה — יום שישי ניצל.

הבחור, איתן שמו, הגיע, בדק ותוך כמה דקות הגיע לדיאגנוזה: נתק במגעים בכפתור בצד הנהג. מתברר שביונדאי ברגע שיש בעיה במגעים באחד הכפתורים (בריכוז הכפתורים אצל הנהג או בכפתור הצמוד לחלון), המנגנון מפסיק להגיב לחלוטין. בשלב הזה ציפיתי שישלוף מנגנון פיקוד חדש, הרי היום לא מתקנים כלום, רק מחליפים. אפילו פנצ'ר באופניים כבר לא מתקנים אלא פשוט מחליפים פנימית. אבל טעיתי — הוא פירק את יחידת הכפתורים מדלת הנהג, פתח אותה במיומנות, פירק את הכפתור וניקה את המגעים. היה ברור ממהירות וחלקות הביצוע שהוא יודע בדיוק מה הוא עושה, וכי עשה זאת כבר עשרות פעמים, לפחות.

בקיצור — בעל מקצוע כמו פעם*. לא יודע מה אתכם — אני התגעגעתי למכונאים וטכנאים שיודעים גם לתקן, ולא רק לחבר מחשב אבחון ולהחליף חלקים. וזה שהתיקון גם עלה הרבה פחות מאשר להחליף לחלק חדש — זה כבר בונוס.

החודש, אחרי כמעט 14 שנים, המערכת עוברת דירה, וזה הגיליון האחרון שייסגר בקומה החמישית בכורזין 1, גבעתיים. כמעט חצי מחיי המגזין הוא גר בבית הזה, תקופה לא מבוטלת, כמעט כל התקופה שאני נמצא באוטו. אז אם תכננתם לקפוץ להגיד שלום — רשמו לפניכם כתובת חדשה: אימבר 14, א"ת קריית אריה, פתח תקווה.
נתראה בחודש הבא!
avivi@auto.co.il

* אז אם יש לכם בעיה בחלון חשמלי, אתם גרים במרכז ואוהבים לראות אנשי מקצוע מיומנים בפעולה — רשמו לעצמכם את המספר: איתן 0507212983
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות