אינדיאן צ'יף - מבחן דרכים - אוטו

אינדיאן צ'יף - מבחן דרכים

ראש שבט האינדיאן נחת בארץ ומציע תפריט אמריקאי קלאסי – הרבה סמ"קים, הרבה קילוגרמים והרבה כרום. לקחנו אותו ואת רעמת הנוצות שלו לסיבוב בכורה ישראלי

ה'צי'ף' הוא אולי אחד הדגמים המזוהים ביותר עם מותג אינדיאן, בעצמו אגדה אמריקאית. הוא הוצג לראשונה ב-1922, כעשרים שנה אחרי שאינדיאן קמה, וברקורד שלו כלול שירות בצבאות ארצות הברית, צרפת ובריטניה במלחמת העולם השניה.
מבט ראשון מבהיר מדוע הוא הפך לאייקון - הוא גדול, הוא ארוך וכשאתה עליו אתה הופך לרוק סטאר – עם ציפצופי מכוניות, תגובות רמזור ומבטים בלתי נגמרים. אי אפשר להתעלם ממנו. נחמד מאוד לצאת עם הצי'ף לבילוי בערב קריר, אבל בקיץ לוהט בפקקים ובלחות של תל אביב המפוייחת, העסק קצת פחות מבריק. המפלט והמנוע הענק מחממים אותך, זווית הצידוד צרה ועם המשקל הכבד צריך לחשב היטב את התימרון בין המכוניות. כל העסק מרגיש קצת כמו להסתובב עם טוקסידו מהודר בשוק הכרמל, באוגוסט.
כמעט בכל מקום שתביטו על האופנוע הזה תראו את השם או את לוגו האינדיאני - על מכל הדלק, המראות, המדרסים... אבל לכלי הזה יש שני סימני זיהוי בולטים ויחודיים – חצאיות לגלגלים בסגנון המכונית האמריקניות של שנות החמישים ופסלון של ראש אינדיאני עם רעמת נוצות על הכנף הקדמית – שגם מאיר בלילה. ואם מסתכלים על הפסלון מקרוב, מגלים שהצ'יף בעצם מחייך! נפלא.
האינדיאני המגודל לא אוהב פקקים, הוא רוצה מרחבים – ואחרי שמוצאים כאלו, מבינים שהמהירות הנכונה היא לא יותר מ-120 קמ"ש. משעשע שגם בלוח השעונים האנלוגי, הספרות בתחום המהירויות הגבוה הולכות ונהיות צפופות וקטנות וקשות לקריאה, רומזות לך "אתה עם הצ'יף, תרגיע". משקף קטן היה אומנם מוריד קצת מהפוזה, אבל היה מסייע בשיוט אל האופק. דוושות הבלם האחורי וההילוכים – כנהוג בקטגורה – נמצאות הרחק קדימה ודורשות ממך לשלוח רגל כמעט אופקית, אבל מאידך יש מדרסים גדולים לרגלי הרוכב שיכול להחליט היכן להניחם ברכיבות ארוכות. מנוע ה- V הגדול, שנקרא כאןThunder Stroke , הוא בנפח 1,811 סמ"ק שהם, כפי שאומרות הספרות הגדולות שמוטבעות על המנוע, בדיוק 111 קיוב אינץ'. למרות נפח גדול יותר מלמכונית משפחתית ממוצעת, ההספק עומד על (כנראה) רק 71 כוחות סוס. ההספק הוא לא העניין כאן, אלא עקומת המומנט השטוחה והשמנמנה שמושכת את האופנוע קדימה כאילו היה קטר. בסרק מסתובב המנוע ב-750 סל"ד, ואפשר כמעט לספור את נפיחות הבריטון שהוא פולט דרך המפלט החליפי. 120 קמ"ש מתקבלים בקצת יותר מ-2,000 סל"ד, וסליחה על ההתפייטות – יש ברכיבה כזו משהו שעובר לתוך הנפש פנימה, מדיטטיבי ממש, שאפשר להמשיך להתענג עליו גם אחרי שהדממנו את המנוע, כששומעים רק את פצפוצי הצילינדרים המתקררים להם מעמל היום.
המתלים סבירים – לא רכים מידי, כולל המתלה היחיד מאחור. הבלמים מפתיעים באיכותם, בעיקר זה הקדמי, מה שמסייע גם בעיקולים, שם – כל עוד הם לא צפופים מידי – אפשר להנות מאוד עם הבהמה המגודלת. בתנאי שזוכרים שזה לא אופנוע ספורט: צריך לחשב ולהתכונן מראש על הכביש המתפתל, לא להגזים במהירות ובזווית ההשכבה ובלי תנועות חדות מידי באופן כללי, לזרום עם הצ'יף.
המושבים נוחים בהחלט, גם למורכבת מאחור - שחוץ מהמותניים של הרוכב אין לה שום ידיות אחיזה. בנוסף היא תצטרך להזהר מאוד גם מהמפלטים הכפולים, הארוכים והרותחים, שיארבו למי שתעז לעלות עליו מאחור עם נעלי עקב.
הצ'יף שומר על מסורת הקסטומים והקרוזרים האמריקאים אבל מעדן אותה – המנוע המודרני מדגיש ברכיבה את גודלו ואת תצורתו אבל לא מווברץ; המפתח החכם חוסך את הכנסת המפתח אל תוך המנוע (כמקובל במגזר), ולצידו של השעון האנלוגי יש נגיעת מודרניות בדמות צג דיגיטלי שיכול הראות נתונים כמו טמפרטורה חיצונית וצריכת דלק (16 ק"מ לליטר במבחן).
נסכם – הצ'יף הוא לא אופנוע שאפשר לכמת אותו בנתונים רגילים של מבחן דרכים כמו תאוצה, זוויות השכבה או שימושיות. זה לא "כלי-רכב" הגיוני אלא משהו בקטגוריה אחרת. כלי שלא אמור סתם לשנע אותך ממקום למקום אלא לעשות דברים אחרים – סוג של זרם תודעה או מצב נפשי, משהו שאותו אפשר להבין רק אחרי שחווים את האוכף שלו.



האינדיאנים שוב כאן
מותג האופנועים המיתולוגי נוסד בספרינגלפילד, מסצ'וסטס, ב-1901, מה שמאפשר לו להתהדר בתואר "האופנוע האמריקאי הראשון בהיסטוריה". הוא גם החזיק בתואר "האופנוע הנמכר בעולם" בזמנו, עם 32,000 יחידות שנמכרו ב-1913. האינדיאן היה גם האופנוע העיקרי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, כשרוב כושר היצור של החברה מופנה למאמץ המלחמתי.
הדילרים, שנותרו בלי כלים, חיפשו אופנועים במקומות אחרים, כולל איזו חברה בשם הארלי דיווידסון או משהו כזה – אנד דה רסט איז היסטורי. חברת אינדיאן פשטה רגל ב-1953, והמפעל סגר את שעריו. אך המותג לא מת – לאורך השנים נעשו ניסיונות שונים ומשונים להחיות אותו, כולל להדביק את שם המותג על אופנועי רויאל אנפילד או רחמנא לצלן – על אופנועים איטלקיים כמו איטלג'ט. אבל התחייה המחודשת התממשה סוף סוף כאשר פולריס רכשה את השם ב-2011. ענק הטרקטורונים, אופנועי השלג ואופנועי הים, שיש לו כבר מותג אופנועים אמריקאי קטן יחסית בשם "ויקטורי", ניגש למשימה ברצינות, ואחרי שנתיים החזיר את האינדאנים לחיים, בניסיון לחזור ולכוון להארלי בדיוק ברווח שבין שני הצילידרים.
אם הארלי מזוהים בכך שהיו חביבים על כנופיות, ובעיקר כנופיות דה לה שמאטע כמו מלאכי הגיהנום, אזי האינדיאן היה הבחור המחוספס עם הלב הטוב שמזדהה עם מיעוטים. העיצוב שלהם היה תמיד רך יותר, עגלגל וזורם.
היום כשמתסכלים על השמנמנים האלו קשה להאמין זכו במאות תחרויות "פלאט טראק" של מסלול עפר שטוח (וגם לניצחונות באי מאן וקבעו שיאי מהירות), ואינדיאן החדשה מתכוונת לחזור לשם.
לישראל הגיעו ב-1948 שניים עשר צ'יפים כתרומה לבית החולים תל השומר, אבל התרומה היתה לכישלון בגלל הקושי לתפעל את האופנועים ההם – מצערת ביד שמאל, הילוכים ביד ימין, מצמד ברגל שמאל – נשמע כמו מבחן קורדינאציה קשה במיוחד. וכמי שישב על אחד האופנועים ההם אני יכול להעיד שרכיבה עליהם היא אכן על סף הבלתי אפשרי.
ועוד משהו – מומלץ לראות את הסרט The World Fastest Indian ("החלום המהיר בעולם") בכיכובו של אנתוני הופקינס. הסרט מספר את סיפורו של רוכב מרוצים ניו זילנדי בשם ברט מונרו שבשנת 1967, כשהוא כבר בן 68 , לקח את הסקאוט שלו (שהיה ישן כבר אז), והחליט שדווקא איתו ישבור את שיא העולם במהירות על שני גלגלים. במלאת חמישים שנה למבצע ההירואי של אז (ואולי גם בגלל שאינדיאן שוב כאן ויכולה לממן את זה) ייצא קרוב משפחה של מונרו ההוא עם סקאוט מודרני לימת בונוויל כדי לשבור את השיא מחדש.

הקדימון של הסרט 'החלום המהיר ביותר'
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות