אחרי אלפיים שנות גלות וכמה "כמעטים", חלום מסלול המירוצים העברי, בארץ ישראל, סוף סוף מתגשם. ולא אחד, אלא כנראה שניים.
במסלול בערד תושלם הנחת האספלט עד שתקראו שורות אלו, ואי שם בבקעה, מתחת לרדאר, מסתיימות העבודות על
מסלול נוסף, פרי פעלתנותו של מיקי יוחאי הבלתי נלאה.
וזו אולי הנקודה שחשוב ביותר להבין לגבי המסלולים, ולגבי הספורט המוטורי בכלל - לא מדובר במשהו שתלוי בנס, במשיח שיגיע על חמור לבן או באיזו רשות ממשלתית יודעת–כל ונדיבה שתגיע ותגיש לנו ספורט מוטורי איכותי על מגש של כסף (הרבה כסף). ספורט מוטורי דורש מאמץ, השקעה, ולפחות בשלב הראשוני - גם שילוב של אופטימיות ונחישות הדרוש כדי לעזוב את המעקה ולקפוץ אל המים העמוקים.
והתכונה האחרונה הזו, המקור לכל יוזמה פורצת דרך, נמצאת בבסיסם של שני המסלולים שמושלמים בימים אלו - וגם בדמם של היזמים שהקימו את המסלולים בכוכב יאיר זצ"ל והמסלול בבית שאן יבדל"א (שניהם מסלולים קצרים וצרים, שלא מתאימים למירוצי מכוניות).
צילום: מנהל
את מיקי יוחאי אני - וגם אתם קרוב לוודאי - מכיר כבר שנים, ואין ספק שיש לו המון נחישות ואופטימיות כמעט בלתי נדלית, שבעזרתם הרים שפע אירועי ספורט מוטורי לאורך השנים. את אנשי עירית ערד, שעומדת מאחורי המסלול הצמוד לעיר, יצא לי לפגוש רק לאחרונה, ושמחתי לפגוש שם באותה נחישות ואופטימיות. ובמידה מסוימת, היוזמה שלהם נותנת לי תקווה אפילו יותר מהמסלול של מיקי - כי מיקי, כאמור, הוא "משוגע" עם תעודות, מתאבד שיעי שכבר צבר רקורד מכובד של כניסה עם הראש באינספור קירות וגם הצלחה. אבל הוא בכל זאת בנאדם, אחד, שעלול יום אחד להתעייף, או שפשוט יימאס לו.
אבל אם אנחנו רוצים שהספורט המוטורי יצליח באמת, יהפוך לחלק מהתרבות שלנו, אנחנו לא יכולים להסתמך לעד על משוגעים לדבר שישכבו על הגדר ויירקו דם בשביל כולנו. אנחנו כן צריכים אנשים שנכנסים לתחום בצורה שקולה, מחושבת, מתוך הבנה של ההזדמנויות הכלכליות שיש בהפעלת מסלול מירוצים בישראל, ולא רק מתוך תשוקה לנושא. ואם אנשי עירית ערד הבינו - אז יש סיכוי שגם עיריות ומועצות אזוריות נוספות יבינו. לא יודע מה אתכם - אני אופטימי, ומחזיק אצבעות בכל הכוח לשני המסלולים שכבר כאן (כמעט) ולאלו שעוד יגיעו.
צילום: מנהל
החודש יצא לי לנהוג בשתי מכוניות שגרמו לי להרהר בנושא מזעור המנועים. האם באמת נמצא התחליף לסמ"'קים, בניגוד למה שטוענים האמריקאים במשך שנים? האם המנועים החדשים מצליחים לאכול את העוגה (צריכת דלק נמוכה) ולהשאיר אותה שלמה (לספק ביצועים טובים)?
הרכב הראשון היה הדי–מקס המחודש, שזכה למנוע חדש: 1.9 ליטר, טורבו דיזל - המנוע הקטן ביותר שמוצע כיום בטנדר בינוני. נתוני ההספק והמומנט כמעט זהים לאלו של הטרקאן הפרטי שלי, עם מנוע טורבו דיזל בנפח 2.9 ליטר, ואכן, בפול–גז המנוע החדש מספק ביצועים טובים, טובים יותר מבטרקאן (גם בזכות תיבת הילוכים מודרנית יותר).
צילום: מנהל
אבל החיים לא מתנהלים רק בפול–גז. הנפח הקטן דורש לחץ גדישה גבוה כדי לספק את אותו הספק כמו מנוע גדול יותר, ויחס גדישה גבוה דורש מדחס גדול, עם זמן תגובה איטי. ועד שהגדישה נבנית, אנחנו "תקועים" עם מנוע קטן - וחלש. בעוד שבטרקאן הכוח נבנה בצורה לינארית, בדי–מקס הכוח מתחת ל–2000 סל"ד לא ממש שימושי, ומדרגת הכוח שמתקבלת כשהגדישה מגיעה לשיא משמעותית מאוד. אז נכון שעם תיבת ההילוכים העתיקה בטרקאן אין מה לדבר על "זריזות" ו"תגובת דוושה" באותו משפט, אבל התגובות לגז חלקות יותר ואחידות יותר, וכשרוצים לטפס בעדינות מעלה מסולע, התכונות האלה הופכות למשמעותיות.
המכונית השנייה שגרמה לי לפרץ נוסטלגיה הייתה אודי S5 ספורטבק החדשה. מנוע ה–V6 המוגדש, בנפח 3.0 ליטר, מפיק הספק כמעט זהה לשל מנוע ה–V8 בנפח 4.2 ליטר ששירת את הדור הקודם בראשית ימיו, וצריכת הדלק הרשמית (וגם המעשית) עדיפה. על פניו Win–Win קלאסי; יותר כוח - פחות דלק. אבל כמו תמיד, יש גם הפסדים, אלא שהם בתחומים שלא רואים בדפי הנתונים - למשל, תגובת הדוושה. בנהיגה רגילה לא מרגישים בזה - השנייה שלוקח למגדש להאיץ נבלעת בתוך השנייה שלוקח לתיבה להוריד הילוך (שנייה כביטוי לזמן קצר - לא נהגתי עם סטופר ביד, אם היה למישהו ספק).
צילום: מנהל
אבל בנהיגה ספורטיבית, במצב ידני, כשההילוך מורד עוד לפני הלחיצה על הגז - זה שם. השהיה קצרה, ואז התגברות חזקה של הכוח עד להספק המלא. אפשר ממש לדמיין את המגדש מאיץ, מזין את המנוע ביותר אוויר, מה שיוצר יותר גזי פליטה וחוזר חלילה עד שהמגדש מגיע למהירות המרבית, לחץ הגדישה מגיע לשיא ואיתו גם המומנט.
נו, טוב. לפחות יש לנו עוד כמה שנים להתלונן על אובדן התחושות והתגובות הישירות לפני שמעגלי צורן יבעטו אותנו למושב הנוסע. גם זה משהו...
יונדאי טוסון 2008, יד ראשונה עם 80,000 ק"מ. כלי עם נתונים כאלו כנראה ייחטף אם יגיע אל לוחות הרכב המשומש. אלא שהוא הגיע למוסך בגלל נורות אזהרה שנדלקו תוך כדי נסיעה במקביל לרעשים חזקים מכיוון המנוע. הרכב נגרר למוסך שירות של יונדאי, שם אבחנו "חגורת טיימינג נקרעה", קבעו שצריך להחליף מנוע - למיטב ידיעתי מבלי לפתוח אותו - ונתנו הצעת מחיר. בשלב הזה הסיפור הגיע אלי, דרך מכר שקרוב לבעלת הרכב.
צילום: מנהל
מכיוון שעוד לא יצא לי לשמוע על מנוע שיכול לעבוד עם רצועת תזמון קרועה, ומכיוון שהמנוע עבד כאשר הרכב נכנס למוסך, העסק נשמע לי מוזר - וזה גם מה שאמרתי לבחור. הצעתי שיעבירו את הרכב למוסך אחר, לקבלת חוות דעת נוספת, והצעתי את מוסך "צ'יקו" בירושלים איתו היה לי ניסיון טוב לאורך השנים. יומיים אחר כך, קיבלתי לוואטסאפ תמונות מהמוסכניק - אגן השמן נראה יותר כמו אגן בוץ, ועל צינור הכניסה למשאבת השמן הצטבר גוש בוץ ענק. "לא ראיתי כזו כמות של בוצה במנוע בנזין בחיים" אמר לי הבחור ההמום "רק במנועי דיזל של כלי רכב מסחריים אחרי מאות אלפי קילומטרים, וגם אז זה נדיר. או שלא החליפו ברכב הזה שמן מעולם, או ששמו שמן ברמה הכי נמוכה. בכל מקרה, הבוץ פשוט סתם את מעברי השמן, וגל הזיזים נתפס מחוסר שימון".
מסקנה: במכוניות צריך לטפל, חברים. בזמן ועם חומרים וחלקי חילוף איכותיים. תיקון שבר עלול לעלות לכם הרבה יותר.
צילום: מנהל
