הצצה לגיליון 374 - טורו של העורך - אוטו

הצצה לגיליון 374 - טורו של העורך

לניצן אביבי יש בעיה עם 'שומרי דרך'. זה בסדר, הוא גם מאמין באבקת חשמל

אי אז בסוף האלף הקודם, כשהייתי בצבא, חיילים וותיקים אהבו למתוח חיילים צעירים כששלחו אותם לרס"פ לבקש אבקת חשמל (כבר לא זוכר לאיזה שימוש בדיוק - אתם מוזמנים לשלוח אלי את הגרסה שאתם מכירים). ולמה אני נזכר בזה עכשיו? כי הבדיחה הזו פתאום הפכה עבורי למציאות בתערוכת ז'נבה בזכות חברה שהציגה מכונית שמתודלקת באבקת חשמל, או ליתר דיוק מי חשמל.
הטכנולוגיה המדוברת נקראת "סוללת זרימה", וזה גם בערך שם החברה: Nanoflowcell. ברעיון של סוללת זרימה נתקלתי כבר לפני כן, במאמר על דרכים לאחסן אנרגיה הנוצרת בשעות של תפוקת שיא ומיועדת לשעות של צריכת השיא - עניין שהופך למהותי יותר ויותר ככל שגדל חלקם של מקורות אנרגיה טבעיים, כגון שמש ורוח, במשק החשמל העולמי. הרעיון הבסיסי הוא סוללה, שהמבנה שלה מזכיר במידת מה תא דלק, שדרכה מוזרמים אלקטרוליטים שמהם מפיקה הסוללה חשמל, בסוף התהליך הנוזלים מוחזרים למיכלי המוצא, מיוננים שוב על ידי החשמל העודף המופק על ידי הפאנלים הסולאריים/טורבינות הרוח, ומחכים לשעת הצורך. סוללות כאלו נחשבות עמידות וזולות יותר מאשר סוללות ליתיום–יון הנפוצות, ולכן יש הצופים להן עתיד גדול בתחום.
ואיך מיישמים את זה במכוניות? פשוט - המכונית מתדלקת בתחנת דלק שני נוזלים, אלקטרוליטים, שהם מים בהם מומסים מלחים. שני הנוזלים מגיבים בתא של סוללת הזרימה המותקנת ברכב, ומייצרים את החשמל הנדרש להנעת המנוע/ים החשמליים. לאחר השימוש, המים מתאדים והמלחים מצטברים במסנן ייעודי, שמוחלף כל 10,000 ק"מ. בדגם העממי יותר שהציגה החברה, קוואנטינו (200 כ"ס, יש גם דגם עם יותר מאלף), מתדלקים כמאתיים ליטרים של נוזלים מיוננים, שאמורים להעניק לרכב טווח של 1000 ק"מ. משמע שימושיות זהה, ואפילו עדיפה, על זו של רכב עם מנוע בעירה פנימית. לטענת אנשי החברה בדוכן בתערוכה, הפקת ה"דלק" החשמלי זולה משמעותית מאשר הפקת בנזין, והמחיר היום עומד על עשרה סנט לליטר - ויכול עוד לרדת ברגע שיעברו לייצור בקנה מידה גדול.
האם זו מוזיקת המעליות של עולם הרכב החשמלי? האם זו הטכנולוגיה שתפתור את הבעיה הגדולה ביותר בדרך למעבר לחשמל - טווח נסיעה ויכולת טעינה מהירה - על ידי גישה שונה ומקורית לפתרון, במקום מירוץ החלזונות הנוכחי לשפר את יכולות סוללות הליתיום–יון? קשה לנבא. אני בטוח שיש עוד הרבה בעיות טכנולוגיות עד ליישום מעשי, אבל זה בהחלט נראה כמו כיוון מבטיח. וחוץ מזה, אני תמיד בעד חשיבה מקורית ופתרונות יצירתיים. זה הופך את החיים למעניינים יותר.



בזמן האחרון הרדיו מלא בתשדירים חוזרים על "שומרי הדרך", יוזמה חדשה של הרשות למלחמה בתאונות הדרכים (או משרד התחבורה, אני לא לגמרי בטוח). התשדירים מציגים כל מיני תרחישים שבהם, אם נעבור על החוק, ניתפס ונקבל דו"ח בזכות היוזמה החדשה, מנגנים על הגן הפרנואידי שנמצא בכולנו, זה שבטוח שמישהו עוקב אחרינו בסתר. שיהיה ברור - אין לי בעיה עקרונית עם אכיפת חוק, בטח של עבירות תנועה מסוכנות, אבל כן יש לי בעיה עם הפרויקט הזה, ועם התשדירים.
ראשית, עם הפרויקט - מדובר במעין שכלול של פרויקט "איך אני נוהג", שכשל כישלון חרוץ (אלא אם מסתכלים על העניין מצד ספקי המדבקות ושירותי המרכזייה לעניין; מבחינתם העסק עבד נהדר). יש לי בעיה עקרונית עם הגישה שמאמינה בהעברת אחריות האכיפה ממי שאמור למלא את התפקיד, המשטרה, אל האזרחים. זריקת האחריות הזו היא פשוט לא לעניין - אם צריך עוד אכיפה, צריך להכשיר עוד שוטרים ולהוציא אותם אל הרחובות.
וזה לא רק עניין של עקרונות - היעילות של אכיפה בעזרת משטרה גלויה הוכחה כבר בשפע מחקרים בעולם, כאשר היעילות נובעת פחות מרישום הדו"חות, ויותר מעצם הנוכחות. נהג שראה שוטר, מתנהג בצורה אחראית יותר ומציית ביתר קפידה לחוק גם אחרי שהוא עבר את השוטר. כאילו מראה השוטר מזכיר לו את קיום החוק והחשיבות שבשמירה עליו. כך שהחלפת השוטרים הגלויים והבולטים בשטח באזרחים מוסווים עם מצלמות היא פחות יעילה, ובהרבה, דווקא בגלל אותה הסוואה. מה לעשות, מה שעובד במלחמה בחיילי אויב (הסוואה), כנראה מתאים קצת פחות לאכיפת החוק מול האזרחים שלך. וזה לפני שנגענו בבעיות משפטיות שיש עם דו"ח בשל דיווח של אזרח.
אבל מעבר לבעיה העקרונית עם הפרויקט והגישה שעומדת מאחוריו, צורם לי תשדיר אחד במיוחד. הוא מתאר מצב בו אתה נאלץ להזדחל מאחורי רכב איטי בכביש בו יש קו לבן, ובסוף מחליט, לעקוף למרות הקו הלבן. אז כמובן אותו שומר דרך מוסווה מצלם אותך, ודואג שתקבל דו"ח. שני דברים צורמים לי כאן: הראשון - מדוע לא לנסות לחנך את הנהגים להתחשבות בזולת? אם הם בוחרים לנסוע לאט במיוחד - "להזדחל" כלשון התשדיר - שידאגו לסטות לשוליים היכן שניתן לעשות זאת (ובארץ בדרך כלל יש שוליים רחבים מספיק) כדי לאפשר עקיפה בטוחה. הדבר השני הוא שהתשדיר הזה מזכיר לי מחדש את בעיית סימון הכבישים בארץ, מחדל בו אני נתקל כמעט בכל מבחן דרכים. קילומטרים של כבישים בהם הסימון חסר כל קשר למציאות - קו מקווקוו במקומות בהם שדה הראיה אפסי, ומנגד קווים לבנים רצופים במקומות עם שדה ראייה נקי. לפעמים אני תוהה אם מפעילי מכונת הסימון לא התעצלו פשוט ללחוץ על הכפתור/למשוך בידית שמעבירה את המכונה בין מצב קו רציף למצב מקווקוו.
ויותר מזה, אני פשוט מזדהה עם הנהג המתוסכל שתקוע מאחורי המזדחל. בכבישים מפותלים, בהם אנו עורכים לא פעם את מבחני הדרכים שלנו, יש לחלק מהנהגים נטייה לנהוג במהירויות מגוחכות - ומי שלא בילה דקות ארוכות מאחורי נהג פיקנטו שהחליט לטפס את כביש סדום ערד במהירות שנעה בין 40(!) ל–60(!) קמ"ש, סיפור אמיתי מהחודש, לא יודע תסכול מהו.

     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות