אני יושב במכונית ספורטיבית עם 400 כ"ס בפאדוק. מכשיר הקשר פולט הוראות לקראת עלייה למסלול באנגלית במבטא כבד והמנוע מברבר בצליל גרוני עמוק, כאילו מביע את אי שביעות רצונו מההמתנה בסרק שנכפתה עליו. אני מבין אותו, גם אני כבר קצר רוח לתת גז.
עד כאן, העסק סטנדרטי למדי. אומנם מהרגעים היותר טובים בחיי כתב רכב, אבל כבר הייתי בסיטואציה הזו יותר מפעם אחת. לפעמים המבטא איטלקי, לפעמים ספרדי, הרבה פעמים גרמני אבל לגמרי Been there, done that.
צילום: מנהל
חוץ מעניין קטן אחד — הפעם זה בארץ! אנחנו עומדים לתת גז בערד, ולא על המנחת אלא במסלול החדש. כאן אין סיכוי שאיזה גמל יטעה אל המסלול או שאוטובוס יחרב לנו את ההקפה. אנחנו על מסלול ייעודי. אומנם יש כמה פינישים שצריך לעשות עד שהוא ייפתח לציבור, אבל הוא מגודר, עם כיוון נסיעה ברור ופאדוק מוגדר.
ויש לנו גם את המסלול בפצאל, ובקרוב — כך השמועות, אם כי ניסיון העבר מלמד שלוחות הזמנים בתחום גמישים מאוד — יהיה גם מסלול ליד שדה תימן. נכון, אף אחד מהם כנראה לא יארח את אליפות הפורמולה 1 בעתיד הקרוב (או בכלל) אבל עדיין מבחינתי, כחובב רכב, מדובר בימי המשיח, לא פחות.
והעיניים לא מפסיקות לסרוק את האופק אחר רוכב מזוקן על חמור לבן. רק שלא ינדוד לי לאמצע המסלול...
צילום: מנהל
יש לציין כי אם מדקדקים, הרי שכבר היו אירועי השקת מכונית חדשה על מסלול בארץ — סובארו, למשל, השיקה בזמנו את ה־BRZ על המסלול בכוכב יאיר, זצ"ל. אבל כל העסק היה אז חצי פיראטי, ולא נתן תחושה של התחלה חדשה, של תקווה לעתיד קצת יותר שפוי, כמו שמפעמת בי עכשיו. אולי בגלל האנגלית במבטא גרמני בקשר, שמעידה שהמסלול בערד קיבלת חותמת כשרות של העם שלא מבין את המושגים "יהיה בסדר" או "עיגול פינות". אולי בגלל שהפעם לא מרחף על המסלול הזה צו הריסה מיומו הראשון אלא להפך — הוא נבנה ומתופעל על ידי הרשות המקומית. אולי בגלל שהוא לא ניצוץ יחיד בחשכה, פרויקט של משוגע לדבר שהולך נגד הזרם וההיגיון, אלא פרויקט שנבנה מתוך שיקולים כלכליים, אחד משלושה (בינתיים!). צרפו את כל אלו יחד, וגם אתם תבינו למה אני אופטימי — מסלולי האספלט כאן כדי להישאר, ואנחנו עשינו עוד צעד בדרך לנורמליות מוטורית.
צילום: מנהל
ויש לי עוד סיבה לאופטימיות — ככה גם כאשר קופסאות נעליים חשמליות ואוטונומיות ישתלטו על הפקקים בגוש דן, עדיין יהיה לאן לברוח עם מכוניות אמיתיות, כאלו שעושות ורררוווום־ורררוווום כשלוחצים להם על דוושת הגז (ולא מהרמקולים!), ועושות מה שאתה רוצה ולא את מה שיהיה הכי בטוח/חסכוני לדעתה של חתיכת סיליקון צרובה.
רק שהחמור הלבן לא יעמד לי בדיוק באייפקס...
יסלח לי אלוהים, אבל לפעמים אני מתגעגע לאריות*. לא אלו בכלובים בגן החיות, אלא אלו שצדו את מי שלא היו עירניים לסביבה, שלא שמו לב לאן הם הולכים.
צילום: מנהל
את אלו שעוברים מסלולים כאילו הם לבד בעולם, או לפחות על הכביש — בלי ווינקר, שלא לדבר על מבט למראה כדי לוודא שהמסלול ליד פנוי. את אלו שנכנסים לצומת או לכיכר כאילו המכוניות — שלא לדבר על הדו"ג — שסביבם שקופים. הם זורמים פנימה, ולעזאזל אם מישהו יצטרך לרדת על הבלמים בכל הכח כדי לא להיכנס בהם. אין אפילו מה לנסות להעיר להם — אני יודע, כי ניסיתי — במקרה הטוב תיתקל במבט עגל שלא מבין על מה בכלל אתה מדבר (הגיוני — הם באמת לא ראו אותך); במקרה הפחות טוב תיתקל בחסיד של תאוריית "ההגנה הטובה ביותר היא התקפה" והעסק יתפתח לקרב צעקות — במקרה הטוב. ובואו לא נדבר על המקרה הרע...
צילום: מנהל
אני יודע, הברירה הטבעית במשמעותה הקלאסית כבר לא רלוונטית למין האנושי. אני יודע שזה שאתה רץ מהר יותר לא אומר כלום לגבי ההתאמה שלך לעולם המודרני, או כמה תתרום למין האנושי. אני יודע שההוא שעובר מסלולים כמו זומבי יכול להיות הגאון שימצא את התרופה לסרטן ויציל מיליונים — או את הדרך לפרוץ אל הכוכבים (מה שסוף סוף יפתור את בעיות הנדל"ן על כדור הארץ). ובכל מקרה, אני לא באמת מאחל לו שימות, גם אם הוא דחק אותי לשוליים. מקסימום שיגלה שיש לו פנצ'ר בדיוק כשהוא ממהר לאן שהוא.
צילום: מנהל
אבל כנראה שאיפשהו עמוק בפנים בגזע המוח מתחבא ניצן אחר, פחות נחמד. ולכן לפעמים, רק מדי פעם ולעיתים רחוקות, כשאני רואה מישהו נוהג כמו אידיוט — אני מתגעגע לאריות. רק קצת.
*כן, אני יודע שאלו הלביאות שצדות בדרך כלל. אל תהיו קטנוניים!
[email protected]
