אריאל סמל, הבמאי והשחקן הראשי של הסרט המרתק "פאראנו", צלם מכונן, במאי פרסומות מוכשר ומצליח, מכור למהירות מכל סוג, חובב מכוניות ואופנועים. את אהבתו לאדרנלין המוטורי אף הנציח בשם שהעניק לבנו: דוקאטי. את מחיר האהבה הזו הוא נושא עד היום בגופו במספר פלטות וברגים לא קטן.

על חייו הסוערים, נסיבות לידתו, אימוצו, חיפוש וגילוי זהות הוריו האמתיים ואיך כל זה השפיע עליו ועל חיי הסובבים אותו, אריאל סמל עשה את סרטו: "פאראנו".  כשאתם קוראים את המילה עשה, אתם בוודאי מתארים לעצמכם עבודת כתיבה והכנה של שנה שנתיים, ואז צילום ועריכה במשך עוד שנה והנה, יש סרט. לא אריאל שלנו. הוא התחיל לצלם את עצמו לפני 24 (!) שנה. בעת שהיה צעיר, רווק, מצליח, ואחד מהידוענים של חיי הלילה של תל אביב.

אך משהו לא הניח לאריאל ליהנות מהישגיו המרשימים. הכל התחיל באירוע שאריאל מתאר כחטיפתו על ידי חייזרים, לא פחות ולא יותר. ומשם, במשך עשרים וארבע השנים הבאות, אריאל והמצלמה חיים ביחד תוך תיעוד פסיכולוגי אינטנסיבי אחר החיפוש של הורים, נשים, ילדים, יחסים ובעיקר אהבה. המטרה היא לעשות סרט. בדרך התחלפו משקיעים, מפיקים, נשים, משפחות, בקיצור, דור שלם. 



בימים אלה נערכה הקרנת הבכורה של הסרט, במסגרת פסטיבל הסרטים הירושלמי, כשהסרט מתחרה בתחרות ואן ליר לסרטי דוקו. זהו כנראה סרט הדוקו אוטוביאוגרפי התזזיתי, המהיר, מרתק והחושפני שנעשה אי פעם בישראל. אריאל לא מרחם על עצמו ולא על הצופים כשהוא בועט, נושך והולם בבטן של הצופים. הצילום ברמה שלא רואים במקומותינו. המקצב והעריכה מייצרים תחביר קולנועי חדשני, רענן ומרתק, זאת, על אף שהגיבור הראשי והאירועים עברו דרך מאד ארוכה והתבגרו ב-24 שנים.

מי שהתחיל לצלם את עצמו כצעיר יפה תואר, מסיים את הסרט כגבר בוגר, שבע ניסיונות, שהאודיסיאה הפרטית שלו כוללת הרבה נימפות, חייזרים, מפלצות, חברים למסע ואהבה אמתית אחת. אולם, בניגוד לגיבור המיתולוגי, המסע של אריאל הוא לא חזרה לאיתקה, אלא חזרה לעצמו.



ההקרנה הבאה תתקיים ב-4 באוגוסט בשעה 22:30, במסגרת פסטיבל הקולנוע הירושלמי, סינמטק 3