הצצה לגיליון 371/ טורו החודשי של ניצן אביבי - אוטו

הצצה לגיליון 371/ טורו החודשי של ניצן אביבי

אביבי, בעקבות תצפיות, מציע רעיונות לחוקרים מהאקדמיה

הצצה לגיליון 371/ טורו החודשי של ניצן אביבי

הצצה לגיליון 371/ טורו החודשי של ניצן אביבי

הצצה לגיליון 371/ טורו החודשי של ניצן אביבי

הצצה לגיליון 371/ טורו החודשי של ניצן אביבי

החודש הזדמנו לי שתי הזדמנויות נפרדות - האחת כפולה במקום המוכר לכולם, השנייה ייחודית במקום נטוש - לצפות בעם ישראל, ובעיקר במנהגי הנהיגה שלו. תצפיות שהשאירו אותי עם מספר תובנות, רובן מבעסות למדי. 
 
הראשונה הייתה כאשר הודעה בקבוצת הוואטסאפ הכיתתית הזכירה לי כי הגיע תורי בתורנות "נשק וסע" הבית ספרית. למרות שהשם נשמע כמו משהו מכתב אישום בנושא הטרדה מינית, מדובר למעשה בפרויקט שמהווה פתרון חכם לבעיית תשתית בתחום התחבורה. כל מי שילדיו לומדים בבית ספר מרוחק מכיר בוודאי את פקקי הענק שנוצרים בבוקר ליד פתח בית הספר, כשמאות הורים מנסים לפרוק מאות ילדים מהרכב בפרק זמן קצר - וכמובן כמה שיותר קרוב לשער, שלא ילכו חלילה ברגל. העומס הכבד גרר בעירי קריאות להרחבת כבישי הגישה ומפרצי החניה באזור בתי הספר - אלא שבדרך כלל זה בלתי אפשרי. אז מה עושים מקצרים את זמן השהייה של הרכב במפרץ החניה! הדרך לעשות זאת היא על ידי מתנדבים שעוזרים לילדים לצאת מהרכב ומזרזים את תהליך הפריקה של הילדים. פשוט, חכם - ועובד.
 
לפחות בדרך כלל. כי התצפית הכפויה על נהגי ישראל הוכיחה לי שוב את תקפות התיאוריה שלי על "אוטיזם מוטורי" - אנשים נורמאליים לחלוטין (או לפחות ברמה סבירה) באופן כללי, מפגינים פתאום ניתוק מוחלט מהסביבה ברגע שהתיישבו מאחורי ההגה, כאילו ברגע אחד נמחקו ממוחם כל המוסכמות החברתיות, החוקים וההתחשבות בזולת.
 
מפרץ החניה באורך של שלוש מכוניות ומאחוריו יש טור של הורים לחוצים אז מה הוא ייעצר באמצע המפרץ להוריד את הילד, ויסתכל עליך במבט בוהה של חוסר הבנה כשתסמן לו להתקדם עד סוף מפרץ החניה.
 
השעה שלוש דקות לשמונה וכולם ממהרים להוריד את הילדים הוא יעצור בכניסה למפרץ החניה, יצא מהאוטו - למרות שאין בכך צורך - ידבר עם הילד, יסגור לו את הטרנינג, יוודא שוב שהוא לקח את הסנדוויץ', ליתר ביטחון הוא גם יפתח את הילקוט ויבדוק בעצמו, ינפנף לילד לשלום, ואז יעמוד ליד האוטו ויחכה לראות אותו נכנס בשער בית הספר. או פשוט ישב באוטו לענות למסרונים בטלפון במקום לפנות את המקום. או יעצור באלכסון ויחסום גם את נתיב הנסיעה ליד מפרץ החניה. או פשוט יחנה במפרץ החניה - ויש מגרש חניה צמוד, כן - "רק לרגע" ויעלם לחמש דקות. חמש דקות זה קצת ספרו את זה להורה שעומד בפקק והילד כבר כמעט מאחר לבית הספר.
 
בקיצור - אנשים נחמדים, מנומסים ואדיבים (את חלקם אני הרי מכיר מאירועי הכיתה) שהופכים לחבורה של אנשים אנוכיים חסרי כל התחשבות בסיסית באחרים ברגע שהם מתיישבים מאחורי ההגה. מי הסטודנט לסוציולוגיה, פסיכולוגיה או אולי בכלל מדעי המוח, שירים את הכפפה ויבחר כנושא לתזה שלו, או אולי לדוקטורט, לחקור מה בישיבה מאחורי ההגה גורם לאנשים להפוך לסוציומאטים 
 
ולחלק השני. בשלושת–רבעי שעה של פתיחת דלתות וברכות בוקר טוב מונוטוניות המוח מחפש נקודות עניין, דברים לשבור את השגרה. במקרה שלי, זה כלל ניסיון לזהות אילו צמיגים מורכבים על המכוניות שבהן הורים מסיעים את ילדיהם–יקיריהם לבית הספר.
 
ובכן, הפתעה הפתעה - בחלק גדול מהמקרים, אולי אפילו הרוב אם לא סופרים את הצמיגים המקוריים - מדובר בצמיגים ממותגים מפוקפקים. עם חלק מהמותגים הייתה לי התנסות אישית גרועה, על אחרים לא שמעתי מעולם, אבל חיפוש קצר ברשת אישש את תחושת הבטן שלי שמדובר בצמיגים בשנקל ואיכותם בהתאם. אני חושב שזה לא פחות ממדהים - בעצם המילה המתאימה יותר היא "מזעזע" - שאנשים שנרתעים מקניית טלפון ממותג לא מוכר, ומעדיפים לשלם עוד אלף שקלים על הנייד כדי להישאר בסביבה הבטוחה של מותגים מוכרים, מרכיבים בלי מחשבה שנייה על הרכב שלהם צמיג של מותג שאפילו גוגל בקושי מכיר. 
 

במילים אחרות, הם מפחדים יותר מקריסה של הטלפון שלהם מאשר מתאונת דרכים. ולא, אני לא מגזים - יצא לי להיווכח בעצמי בהבדלים בין צמיגים איכותיים, שמאחוריהם עומדת חברה עם מחלקת מחקר ופיתוח גדולה, לבין צמיגים שהם רק עיגולים של גומי שחור מעורבב עם תקווה (שיהיה בסדר). נוכחתי בזה במבחן ההשוואתי שעשינו בזמנו (הקלידו בשורת החיפוש באתר שלנו "צמיג ממותג מוכר") ונוכחתי בזה בנהיגה שיצא לי לבצע ברכב עם צמיגים מהסוג הזול בימי הגשם של החודש האחרון. נהיגה שהעלתה זיכרונות מהפעם בה הילדים גררו אותי לזירת החלקה על הקרח...
 


 

התצפית השנייה הייתה בתנאים שונים לגמרי. מבחן לרודסטר הנעה אחורית לא יכול להיות שלם בלי תמונות אקשן יפות. אלי אבוחצירא, הד"ר להיגוי יתר, נקרא למילואים וכביש יפה אך נטוש יחסית נבחר מראש. אבל נטוש יחסית או לא, עם בטיחות לא משחקים ולכן טיפסתי לעמדה שאפשרה לי תצפית על כל אורך הכביש לפני שהתחלנו לצלם. אלא שהתצפית התחילה עוד לפני שהתחלתי לטפס על צלע ההר. נהגת שבדיוק עברה במקום נעצרה לברר אם הכל בסדר, ואם אני רוצה טרמפ עד לאזור עם קליטה. אפשר להבין אותה - מה יש לבנאדם לחפש באמצע שום מקום ואפשר בהחלט להעריך את הערנות לזולת והנכונות לעזור - תודה!
 
אבל תשומת הלב לא הפסיקה ברגע שטיפסתי לעמדת התצפית, אם כבר - להפך. אנשים עיקלו צוואר בזוויות מוזרות כדי לבהות בי (מה כזה מוזר בבנאדם שעומד על סלע לצד הכביש ומדבר בטלפון!), הבהבו באורות (מה אני אמור לעשות להבהב בחזרה עם היד) או סתם צעקו שלום. אז צעקתי בחזרה. אבל פתאום קלטתי שכאן כמעט אף אחד לא גילה את אותם סימני ניתוק שמגלים נהגים ישראלים באזור המרכז הפקוק. אולי הניתוק הזה הוא רק תגובת הגנה מנטלית לעומס היתר שיוצרת התנועה בעיר ובפקק לא יודע, אותו סטודנט מחקר/דוקטורנט מקטע הפתיחה יצטרך לענות גם על זה...
 

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות