באוגוסט 2005 הגעתי מלא התרגשות ליום העבודה הראשון שלי במגזין אוטו. הגעתי ביראת כבוד למקום. כקורא שמחזיק את כל הגיליונות משנת 86' בבית, הרגשתי שהתקבלתי לעבודה בבית המקדש למכוניות. במהלך השנים עשיתי לא מעט תפקידים, כאשר בשנים האחרונות שימשתי כסגן העורך של המגזין והאתר, רכז מערכת, ועוד כמה וכמה דברים שנוגעים לעשייה הרבה שמתרחשת ביום־יום.

בסוף ינואר 2018, אחרי יותר מ־12 שנה באוטו, אני עוזב את בית המקדש הזה, ועושה זאת באותה התרגשות כמו ביום שהגעתי אליו. אני עוזב לדרך חדשה, מחוץ לעולם העיתונות, ועם זאת מקווה שאולי בהמשך הדרך אוכל להפציע פה ושם בכתיבה, בשבילכם וגם בשבילי, כי כתיבה היא מחלה חשוכת מרפא לאנשים שעוסקים בה ולא רואים בה מלאכה, אלא אומנות.

1590857


אני מקווה שנהניתם לקרוא את כתבותיי, ובמהלך השנים היו אין ספור כתבות, ממש כשם שנהניתי לכתוב אותן. היו מאות מבחנים, מאות אלפי ק"מ של נהיגה, מבחנים בודדים והשוואתיים, שפע של ימי צילום ארוכים, וכן גם הרבה ימי עבודה פחות זוהרים במשרד — והיו לא מעט ימים שבהם הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי לזכור שזו העבודה שלי. מודה. ועם זאת, ולמרות מה שאתם חושבים מן הסתם, יש הרבה עבודה שחורה מאחורי הקלעים. קריאה של עשרות דפי עיתונות לכל רכב חדש, תיאומים אין סופיים, שעות של צילום בשביל תמונה שבסוף לא נכנסת בכלל, ימים עם מזג אוויר קשה, חום וקור, גשם, אבק, ועוד ועוד. יש כאן הרבה עבודה תחת לחץ — שינוים, ביטולים מה לא.

חד־משמעי — לא הכל דבש במקצוע הזה, אבל אני לא מתלונן ומודה בלי צל של ספק: נהניתי. נהניתי מכיוון שאני חולה על רכב קלאסי, מתלהב מכל חידוש, מכל רכב חדש, ועדיין רוצה לנהוג בכל דבר שאני יכול. כמו כולם פה, אני מעדיף מכוניות עם מנועים עם הספקים גבוהים, עם התנהגות כביש מושחזת, שנראות נפלא, ובאופן אישי אשמח אם הן יהיו עם גג נפתח (ולא גג שמש, כן?).

אבל למדתי מאוד מהר שעולם הרכב הוא לא שחור ולבן, ושאין חוקיות. היו ימים של הפתעות חיוביות במכוניות רגילות ונגישות, לצד מכוניות שלא הרשימו אך היו צמודים להן תגי מחיר אדירים. אין ספק שאתגעגע לאפשרות שניתנה לי לנהוג על כל רכב חדש שמגיע לישראל, מכל סוג שהוא, משהו שעשיתי בשמחה ב־12 השנים האלו. כי כזה אני, חולה־רכב.

אבל לא עבדתי לבד, רחוק מכך. העבודה במגזין היא עבודת צוות צמודה, והיו אנשים רבים איתם עבדתי במהלך השנים. כמובן שהייתי רוצה להזכיר את כולם באריכות ברשימת התודות שלי, אבל לכך אזדקק לחצי מגזין, וניצן, עם כל הכבוד למצב, לא יאשר.

אז נתחיל בתודה למשפחת פרומצ'נקו — לדני שנושם מוטוריקה כבר עשרות שנים, לאנה ולאליק על שנים רבות של עשייה. תודה לטל חמו מנכ"ל החברה, לליאור זינגר סמנכ"ל הדיגיטל הבלתי נלאה, וכמובן גם לסמדר רוס המופלאה.

1590860


וכמובן לאנשי המערכת שעבדו (יש יאמרו: סבלו) איתי במשך הזמן הזה, מי יותר ומי פחות. אז תודה לניצן רז שלימד אותי את רזי העשייה בתחילת הדרך (וגם בהמשך) והגשים לעצמו, לי — וגם לכם על הדרך — שוב ושוב חלומות עם מסעות מטורפים בחו"ל. תודה לטל שביט, האיש שכבר לא איתנו, שלימד אותי שאין קיצורי דרך, ושלח אותי ללמוד לבד ואז לשאול שאלות מדויקות יותר. עצוב לי שאני לא יכול להודות לו באופן אישי, אבל אין לי ספק שבזכותו הייתי לעיתונאי טוב יותר.

תודה לאלי שאולי, שלימד אותי שאפשר להשיג הרבה בדרכי בנועם, פשוט לעשות את זה שוב ושוב עד שמקבלים את התשובה שרוצים, ושהיה גם איש צוות נפלא. תודה לניצן אביבי על עבודה משותפת לאורך שנים ארוכות (היחיד מאלו שעבד איתי ברציפות מיום הגעתי), על מקצועיות חסרת פשרות, שפע של הסברים טכניים בדברים שנראה שרק הוא מבין בהם, ויצירת המגזין הכי טוב שידענו להכין. תודה לאלדד אריה על שיתוף במחלקת הייעוץ ועל עבודה משותפת, וגם תודה ליואל פלרמן שעבד איתי רק לאחרונה, אז הכרתי איש עם ידע רב וכזה שלא מוכן לוותר לממסד על עליבותו בנושאי בטיחות.

1590859


תודה לאוהד אלגוב, שתמיד מוכן שיקפיצו אותו מתפקידו באתר למבחן/השקה בהתראה של דקות, וחזר תמיד עם תוצאות מעולות, לאיתי שטיינברג ששמח מכל ידיעה אפשרית, למאשה הגרפיקאית איתה עבדתי יד ביד שנים ארוכות ומהנות ולערן שהחליף אותה ועושה עבודה נפלאה גם כן. בנוסף אציין את אנשי צוות הייעוץ הגדול שתמיד היה מעניין לפתוח איתם בשיחה על עולם הרכב.

תודה לצוות הצלמים שהיו איתי (ועם שאר הצוות...) ימים ולילות בשעות לא הגיוניות כדי שנוכל, כולנו ביחד וכל אחד לחוד, לעזור להם לצלם את התמונה המושלמת. תודה לתומר פדר מר "רק עוד אחד ודי", שהופך לעוד אחד ועוד אחד ו"תן לי רק להחליף רגע עדשה, ועכשיו עוד שניים וזהו". ותודה לתומר גם על פחות שעות שינה בשביל יותר שעות באור טוב. תודתי לאילן קליין על ימים ארוכים עם תוצאות מרהיבות ונכונות לנסות עוד ועוד. תודה לאורי שר שמוכן תמיד לעוד פוזיציה, לעוד ניסיון, לעוד שעה של איחור הביתה כדי להגיע לתוצאה טובה יותר. תודה לבני דוייטש שנראה שכל יום הוא המאושר בחייו, אפילו אם מצלמים את הרכב המשעמם בעולם.

1590856


תודה לאנשים הרבים שעבדו איתי במהלך השנים, אלו שהיו ועזבו, אלו שנמצאים מאחורי הקלעים כתומכי לחימה של המערך של מגזין ואתר אוטו, נאווה, ליאת, מלכה, רחלי ושאר האנשים שלא הזכרתי מחוסר מקום — ואיתם הסליחה.

תודה לכם שקראתם את הכתבות שלי, ואם מישהו מכם רוצה לכתוב לי אשמח לענות לכל אחד ואחד. ועכשיו אני חוזר להיות קורא נאמן של המגזין, בדיוק כמו שהייתי עד אוגוסט 2005. וכל מה שנשאר לי לאחל, לכולנו, זה עתיד מוטורי ורוד.
גיא רוטקופ