הכל בראש? זו הסיבה שהישראלים מחליפים רכב מהר

אבל כדי להבין כל כמה שנים ישראלים מחליפים רכב, צריך להפריד בין שני מושגים שלעתים נקשרים אחד בשני, אבל בצורה לא נכונה: משך ההחזקה של הבעלים, ותוחלת החיים של המכונית עצמה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2022 החליפו בעלים יותר מ-617 אלף כלי רכב, מתוכם כ-522 אלף מכוניות פרטיות. במונחים שנתיים, כ-15% מצי הרכב הפרטי בישראל עבר שינוי בעלות בתוך שנה אחת.

הנתון הזה מקבל משנה תוקף כשבודקים את גיל הרכב בעת המכירה. כמעט 38% מהמכוניות הפרטיות בגיל שלוש שנים בלבד כבר נמכרו לפחות פעם אחת. כלומר, חלק משמעותי מההחלפה מתרחש הרבה לפני שהרכב מתקרב לנקודת שבירה מסוימת. 

במקביל, הגיל הממוצע של רכב פרטי בישראל עומד על כ-7.6 שנים, אך ירידה סופית מהכביש מתרחשת לרוב רק סביב גיל 15. במילים אחרות, הרכב מוחלף מוקדם מאוד אצל הבעלים הראשונים, אך ממשיך לשרת נהגים אחרים עוד שנים ארוכות.

האחריות נגמרת, תחושת הסיכון מתחילה

המפתח להבנת התופעה הזו לא טמון כנראה בתחושת האיכות שהרכב מספק לנהג - כי זו כבר חוויה סובייקטיבית לגמרי. התשובה נחלקת בין מצב הרכב לבין היסודות שמניעים את השוק הישראלי, ובאופן שבו נהגים בישראל מתייחסים לנטילת סיכונים כלכליים; אחד הגורמים המרכזיים שמשפיעים עלינו, והוא בהחלט לגיטימי, הוא מסגרת תקופת האחריות. מחקרים בהתנהגות צרכנים, מראים כי האחריות אינה נתפסת רק כשכבת הגנה, אלא ממש כעוגן. צרכנים נוטים לייחס לפקיעה של האחריות משמעות גבוהה מהסיכון האמיתי לתקלות, גם כאשר שיעור הכשלים נמוך כשהיא נגמרת. עצם היציאה מאחריות יוצרת תחושה (לא לגמרי מופרכת) של "הנה, עכשיו יתחיל הבלגן", גם אם הרכב אמין לחלוטין.

בישראל, שבה הרכב הוא כלי עבודה יומיומי ולא מוצר מותרות, הרגישות של הרכבים, אצלנו, מתורגמת מיד לעליה דרמטית במפלס הלחצים. תקלה אינה מחושבת רק כהוצאה כספית, אלא כפגיעה ישירה בשגרה: הגעה לעבודה, הסעת ילדים, ניידות בסיסית ולכך (גם) מצטרף ממד הבטיחות; מאז החלת חובת מערכות בטיחות מתקדמות ב-2018, נוצר פער ממשי בין רכבים שעלו לכביש לפני ואחרי השינוי. כלומר גם כאשר הפרש הגיל קטן יחסית, ההבדל הטכנולוגי מצדיק בעיני נהגים רבים הקדמה של מועד ההחלפה.

ממהרים

אלא שהשיקול הכלכלי לבדו אינו מסביר את כל התמונה. יש הרבה מחקרים שמצביעים על כך שרכישת רכב חדש מייצרת עלייה זמנית בלבד בתחושת שביעות הרצון, ובין היתר חוקרים בתחום מתארים תהליך של הסתגלות: הריגוש הראשוני נגמר בתוך זמן קצר, ו"רמת הסיפוק חוזרת לנקודת הבסיס שלה". לאחר השלב הזה, ההחלטה להחליף שוב לא נובעת מהתרגשות של רכב ”חדש”, אלא משילוב של פחד מתקלות והניסיון להפחית אי וודאות.

לא פחות מכך, וזה גם מושג די שכיח, ירידת הערך של הרכב נחווית לעתים ממש כמו כאב, ולכן בעלי רכב מתקשים למכור במחיר שמשקף את השוק. במציאות הישראלית, עסקאות טרייד אין ומימון שמסוות את מחיר המכירה בתוך עסקה חדשה בעצם מספקות לנו תחושה הרבה יותר נינוחה: פחות עיסוק בהפסד עצמו, יותר התמקדות בתשלום החודשי - ובמעבר לרכב הבא.

הרגלים

בסופו של דבר, הנתונים והמחקרים מתכנסים לאותה מסקנה. בישראל לא מחליפים רכב כשהוא מתקלקל, אלא כשהוא חוצה את הרף שבו אנו מרגישים סיכון גבוה מדי. סיום האחריות, פערי הבטיחות והטכנולוגיה והחשש מהוצאה לא צפויה יוצרים נקודת זמן שבה החזקת הרכב הקיים מפסיקה להיתפס כהחלטה הנכונה, גם אם מבחינה טכנית וכלכלית היא עדיין סבירה.

כך, אם מסתכלים על זה מקרוב, נוצר מעין פרדוקס: קצב תחלופה גבוה של בעלות, לצד רכב שממשיך לנסוע שנים ארוכות וממשיך להיות אמין גם כשהוא כבר לא אצלנו. בפועל, הרכב לא מגיע לקצה מחזור החיים שלו, אלא זה פשוט קצה הסבלנות של מי שקנה אותו ראשון מהחברה.