בא מהשוליים 476 / עשרים שנה עם האדומה

נמוכה, ארוכה, אדומה, שופעת אלגנטיות, סקסית להחריד ויפה לפחות כמו סיביל שפרד, בטח עם יותר אבק כוכבים. עכשיו, נכון או לא נכון, זה לא באמת העניין, בעיני היא הייתה כזו — ומאוד רחוקה ממני. מכונית כזאת, חשבתי לעצמי, היא נחלתם של עשירים.

כשנה חלפה ויכול להיות שזיכרוני מטעה אותי, הרכב פורסם למכירה ואני התקשרתי, כי מה יש להפסיד. מפה לשם, מכרתי מכוניות, גירדתי שקלים — ולמרות שחברי הטוב שהוא גם אחד מהאנשים הטכניים הכי פסיכיים שאני מכיר, אמר לי שלא כדאי ושאתרחק — קניתי את המכונית היפהפייה הזאת.

מה לא עברנו... שיפוץ מקיף עד רמת הבורג. הכל נבנה מחדש, הונדס מחדש. חלקים על חלקים הגיעו לארץ, הכרתי את אנשי המחסן של היבואן (אז קמור, היום דלק מוטורס) באופן אישי וחלקנו חוויות. אני והאדומה. חלקן טובות, חלקן פחות. בלא מעט אירועים בחיים שלי היא הייתה ברקע. ובכל פרק זמן, שדרגתי משהו כזה ואחר. היא לא מושלמת והיא בטוח לא יפה ואופה. היא יותר בכיוון של מופרעת וסקסית. כזאת שפרק זמן קצר יגרום לכל אחד לחיות כמו שלא חי מעולם. אבל גם צריך קפה וגם לנוח קצת, כי היא תתיש וגם תרוקן. וזו תחושה נהדרת וגם פחות.

עכשיו, למה אני מספר לכם את זה? כי החודש היא איתי כבר עשרים שנה. אני מכיר את מגרעותיה, את יתרונותיה. כמו שכתב יענקל'ה רוטבליט וזימר שמוליק קראוס — "אחרי עשרים שנה, שוב אינני ילד, תמו נעורי, שיבה זרקה במלך, רק את עודך עמי, אתך שוב אל עצמי, אני חוזר. עוד אותו הצליל, עוד אותו הטעם, שמור כמו יין, יין טוב". 

אז המכונית כרגע בחניית ביתי ואעשה לה ריענון כמו שמגיע לה וכמו שהיא צריכה. בכל זאת, היא תכף בת 42. ואז? אז אולי אשחרר אותה כמו בשיר ההוא — "מתנגנת בי, מנגינה בוקעת, מבין אצבעותיי, לכי לך אל הרחוב". אז אולי אמכור. כי אני כבר לא נוהג בה כמעט, לאחר שבעה חודשים מאז המבחן השנתי, הנעתי אותה שוב ואספתי לחניית ביתי. ומגיע לה יותר. אולי מיציתי. אולי זה יחלוף.

שמרו על עצמכם

הגשמים כבר כאן. תפס אותי היורה, כשלא הייתי מוכן. עשיתי צעידה קלה, קצת להזיז את הגוף, ולפתע הגשם שלא הופיע במתווה מלטף אלא כאחד שהגיע להכות. הרחוב הוצף מים ומצאתי מחסה בתחנת אוטובוס מרחק עשרים דקות מביתי. הגשם הפסיק והמשכתי בצעידה, בורח בדילוגים משלוליות. ואז כחמש מאות מטרים מהבית, אני רואה רוכב קורקינט מגיע לכיכר לא במהירות שמתאימה לגשם ראשון. זה לא עניין של ניקוז צמיגים כי אם יותר לכביש שבמשך חצי שנה ספג שמנים ולכלוך וכעת הכל צף עם הגשם הראשון.

שתי שניות אחרי ואני בדילוגים לעברו, לגרד אותו מהכביש כשהוא מייבב מכאב. הצלעות בעיקר, פחות השפשופים הרציניים שעל גפיו. ומתוך הכאבים שאל אותי האם כדאי שימשיך כך לעבודה, ועניתי 'לא', שימשיך למיון. אני טוען שאופטימיות היא לרוב תכונה נהדרת, אבל לפעמים צריך לבדוק שהכל מחובר בראש, גם אם החבלה הייתה בצלעות ובגפיים.

האספלט לאחר הגשמים הראשונים הוא מסוכן. אבל ממש. חלקלק ולא צפוי — לא סידור טוב לאחיזה.

אז אל תהיו אופטימיים, הורידו מהירות ואל תיקחו צ'אנסים מיותרים. שמרו על עצמכם.