בא מהשוליים 477 / באס במתכונת מודרנית

העיצוב שילב קווים עכשוויים עם המבנה הבסיסי של אותו באס, כזה שלא היה מוגזם מדי בניסיון לפרוט על מיתרי הנוסטלגיה ועדיין שכל מי שמספיק מבוגר יבין שזה המשך, וכל מי שצעיר עדיין ''סמבה מ־1951, מה שהיה בהמשך האוטובוס של ההיפים כי מדובר כאן במוצר יפה בכל קנה מידה. יפה שמח כזה, יפה קליל.

בכל מקרה, את הבאס הזה אספתי כדי להיזכר. את המבחן ערך אלי שאולי ואני כאן רק כדי ליהנות ולא באמת לעבוד קשה. הגרסה היא הפחות קשורה לזו המקורית, שכן אם בעבר היה צריך לספור בדקות את התאוצה למאה קמ"ש (25 כ"ס), הרי שכאן, מעבר לזה שיחידת הכוח היא בכלל חשמלית, התאוצה הזאת נעשית תוך 6.4 שניות — פחות מאשר פרארי של אותם זמנים. איפה המקורי ואיפה ה־340 כ"ס שיש כאן. איפה המקורי ואיפה חישוקי הענק שיש כאן, איפה המקורי ואיפה רוחב הצמיגים שיש כאן, איפה המקורי ואיפה היכולת של הרכב הזה לצלוח עיקולים בצורה מפתיעה. וכן, זה שזו גרסה ספורטיבית שנקראת GTX לא באמת גרמה לי לחשוב שיש כאן יכולת הגונה. ויש. 

מאיה שלי התאהבה ברכב הזה. בזה שרואים נהדר החוצה, במרחב, בתשומת הלב שהיא מקבלת מהעוברים והשבים, בזה שדלתות הצד נפתחות חשמלית, שגג השמש הופך חלבי בליטוף ובזה שתאורה בחזית נדלקת כשמתקרבים ותזוזת יחידות התאורה נראות כמו עיניים של שלדים כמו אלו שראינו לפני שנה בדיוק, בחג ההלואין, בארצות הברית. לא עניין אותה שהעיצוב החיצוני הייחודי לא ממשיך אל תא הנוסעים ואין כאן זכר לעבר או לייחודיות בכלל.

זה תא נוסעים נאה ומודרני, אך ללא שיק אמתי. גם איכות החומרים אינה תואמת את המחיר, שמדגדג את חצי המיליון שקלים מלמטה, לאחר תוספות. איכות חומרים דואגת להזכיר את זה שהרכב מוצע גם בגרסת עבודה ולא רק נוסעים. בכלל, יש כאן אבזור מרשים מחד, כמו עיסוי ומערכת שמע מבית הרמן קרדן ומאידך מצלמת רברס באיכות נמוכה ממש. 

מודה שעם כל המגרעות כל כך נהניתי לנהוג ברכב, שהצעתי שניסע לחברים בצפון הרחוק תוך דגימת מקומות נאים בדרך, כמו מצפה על אגם הכנרת מפורייה עילית או אותו יער שוויץ שמוביל לעיר עם הפוטנציאל הלא ממומש, הלא היא טבריה.

הרכב הזה, למרות פוטנציאל התאוצה, מאוד נעים בנסיעתו. לרוב השיכוך ראוי, לרוב בידוד הרעשים מוצלח, לעיתים גורם לנהוג ברוגע מופתי, לעיתים לעשות שטות. הוא הקוסם ואני רק זה שמופתע מהקסם, זורם עם המופע. כולנו נהנינו מכל רגע, כיאה למשפחה של בוחן רכב, היו מסקנות וניתוחים של כל הסובבים, אבל כולם נשבו בקסמיו של אותו באס מודרני. גם החברים מהצפון ששוללים כל רכב עם יחידת כוח חשמלית לא נשארו אדישים והתמוגגו מהפלא האדום־כסוף הזה. 

רק טווח הנסיעה העיב על החוויה. 350 קילומטרים ברוגע, זה אומר שצריך לחפש להטעין אחרי 300 קילומטרים. וברכב שמעניק חוויית טיול כמעט קסומה, זה מעט הורס. ועדיין, הרכב הזה כרגע, בכתיבת שורות אלה, עדיין בחניית ביתי. ואני כבר מתגעגע.