יונדאי i20 קרוס (1.4 ל', אוט') - מבחן דרכים (וידאו)

לייעוץ חינם עם מומחי הרכב של אוטו על כל הדגמים חייג ל-3262* או לחץ כאן 

 

 

 

קטגורית רכבי הפנאי הקטנים אומנם לא "התפוצצה" כפי שציפו רבים, אך היא הולכת וצוברת תנופה בעקביות, תופסת נתח שוק הולך וגודל. ולכן מי שרוצה להיות שחקן רציני בשוק הרכב הישראלי, עדיף לו שלא יתעלם מהקטגוריה הזו - בעיקר אם זה שחקן שמתכוון לחזור ולתפוס את המקום הראשון בשוק הרכב.

 

אלא שליונדאי אין רכב פנאי קטן שכזה על המדף. מה עושים? פשוט - במקום לתכנן רכב חדש על בסיס פלטפורמת הסופרמיני של החברה, עניין שדורש זמן וכסף, פשוט מגביהים קצת את הסופרמיני של החברה ומוסיפים לה איפור שטח. וזה בדיוק מה שיונדאי עשו, ויאמר לזכותם שהם לא מנסים להסתיר זאת, וקוראים לילד בשמו - i20 קרוס.

 

צילום: בני דויטש | גיל חסון 

תא הנוסעים של גרסת הקרוס זהה, עד כמה שאפשר לקבוע בלי השוואה ישירה, לתא הנוסעים של ה-i20 הרגילה. זה אומר שיש כאן את אותו שילוב צבעים נאה בין חום בהיר לשחור, אבל גם אותו שימוש נדיב-מדי בפלסטיק קשיח ופשוט למראה ומגע. זה צורם במיוחד בדלת, שכולה מדופנת פלסטיק פשוט. המושבים נאים למראה, בעלי תמיכה צידית טובה אבל בסיס המושב מעט צר וקצר מדי. ועדיין, הם התגלו כנוחים למדי גם בנהיגה ארוכה. ההגה, שמתכוונן גם לעומק, עוזר למצוא בקלות תנוחת נהיגה נוחה. המרחב מלפנים ומאחור סביר בכל המדדים, מלבד צפיפות קלה שנרשמה באזור ברך ימין של הנהג, אבל יש מרווחות ממנה בקטגורית רכבי הפנאי הקטנים.

 

האבזור סביר בהחלט ביחס למחיר - יש בקרת שיוט, מולטימדיה בהתקנה מקומית שכוללת וייז ואפליקציות נוספות (כלול במחיר בתקופת ההשקה), חיישני חניה, מראות מתקפלות ובקרת שיוט. אבל אין בקרת אקלים.

 

צילום: בני דויטש | גיל חסון 

 

ה-i20 קרוס מציעה כיול מתלים "גרמני" - נוקשה, אבל עם תחושה עגולה. מרגישים את המהמורות, בעיקר אלו מהסוג שפוגשים בעיר (מכסי ביוב שקועים, טלאי אספלט בולטים וכו'), אבל הרכב לא "מתרסק" עליהן ולא חובט בנוסעים. מחוץ לעיר המצב טוב יותר, עם ריסון טוב על גלים, אך מדי פעם המתלים הנוקשים גורמים לרכב לקפץ על רצף מהמורות או בליטה לרוחב הכביש.

 

בידוד רעשי המנוע טוב מאוד - וטוב שכך, לאור העובדה שהמנוע נאלץ לבלות די הרבה בסל"ד גבוה. גם בשיוט רגוע הוא יסתובב מהר יחסית - בהילוך הרביעי, 100 קמ"ש מתקבלים במעל ל-2500 סל"ד.

 

בידוד רעשי הכביש טוב מהזכור לנו ב-i20, וטוב למדי בפני עצמו. רעשי רוח מתחילים להישמע רק מעל 100 קמ"ש, וגם אז לא מגיעים לרמה מציקה.

 

צילום: בני דויטש | גיל חסון 

המתלים הנוקשים מהסעיף הקודם עוזרים לשמור על הכל יציב וצפוי בכביש המפותל. הנטיה הטבעית היא לתת-היגוי קל, ויש קצת יותר זוויות גלגול מהזכור לנו מה-i20 (הגיוני לאור העובדה שהיא מוגבהת ב-2 ס"מ), אבל הקרוס משדרת תחושה בטוחה ובוגרת לנהג. היא אומנם קצת פחות זריזה ועליזה מחלק מהמתחרות, אבל אפשר להשתעשע קצת - אם מבקשים יפה, הזנב מוכן להדק קצת את הקו בהעברות משקל.

 

ההגה משדר מכובדות גם הוא - בעל משקל ראוי ותגובה לינארית להפניה, אבל מופנם ולא ממש תקשורתי. הבלמים מספקים, אבל לא מעבר לכך - לא היינו מתנגדים לעוד קצת "נשיכה".

 

במבחן הריסוק האירופאי קיבלה ה-i20 ה"רגילה" ארבעה כוכבים, ויונדאי מתקינים כסטנדרט מערכת מובילאיי.

 

 צילום: בני דויטש | גיל חסון

 

או... על זה בדיוק רצינו לדבר אתכם, או ליתר דיוק עם יונדאי. 100 כ"ס ממנוע אטמוספרי ותיבת ארבעה הילוכים בלבד הם הרבה פחות מהסטנדרט בקטגוריה, וזה בא לידי ביטוי בביצועים (13.6 ש' למאה קמ"ש). בתוואי עירוני ו/או מישורי ועם רכב לא עמוס, הביצועים עוד סבירים - גם בזכות הקלילות בה מטפס המנוע לסל"ד גבוה, והנכונות של התיבה לשלוח אותו לשם. אבל במהירויות בין עירוניות, שלא לדבר על תוואי הררי או עם רכב עמוס, התאוצות מתמתנות מאוד, וכל עקיפה דורשת תכנון מדוקדק. ה-i20 קרוס צריכה לפחות עוד 20 כ"ס (או מנוע טורבו עב-מומנט) ושני הילוכים כדי ליישר קו עם המקובל בקטגוריה. צריכת הדלק היתה סבירה - כ-11.5 ק"מ לליטר בנהיגה מתונה בפרופיל פרברי (עיר - בין עירוני - עיר).

הקלף העיקרי של ה-i20 קרוס הוא העיצוב. זה, והמוניטין הטוב של יונדאי בישראל. האבזור, המרחב הפנימי והנוחות כולם סבירים - היא לא מובילה את הקטגוריה בתחומים אלו, אבל גם לא גרועה בהם. כך שעל כף החובה נמצאת בעיקר יחידת ההנעה, שנמצאת צעד אחד, לפחות, מאחורי המתחרות. היא אומנם זולה יותר מרוב המתחרות במחיר הרשמי, אך הקטגוריה הזו מצטיינת בשפע מבצעים, וחוסר קשר כמעט מוחלט בין מחיר המחירון למחיר בפועל. כך שאם אתם נוסעים ברכב לבד בדרך כלל, ומבלים את רוב זמנכם בתנועה צפופה - וקיבלתם הצעת מחיר מושכת על היונדאי - שווה לשקול אותה ברצינות. אחרת, כנראה שתתאים לכם יותר אחת המתחרות.   

 

צילום: בני דויטש | גיל חסון