ב.מ.וו i3 - מבחן דרכים (i3S, השקה)

במסגרת השקת ה־M5 האימתנית, הכי ב.מ.וו שקיימת היום (למרות ההנעה הכפולה), השיקה החברה גם את i3S - ה-S בשביל ספורט — הכי רחוקה מכל ב.מ.וו שפגשתי מאז נהגתי לאחרונה באיזטה לפני למעלה מארבעים שנה; איזטה הייתה מכונית ממש זעירה עם דלת בחזית, נועדה לשניים, יצאה לאור באיטליה (1953) ויוצרה על־ידי ב.מ.וו מ־1955 (ועד 1962).


 
הקשר של הלא־קשורות
ולא שיש איזשהו דמיון בין ב.מ.וו i3, החשמלית העכשווית של ב.מ.וו, לאיזטה בעלת הגלגל האחורי היחיד (היו גם גרסאות 300 ו־600 עם ארבעה גלגלים). בעוד הגרסה החדשה של הדגם המודרני מגיעה ל־100 קמ"ש ב־7 שניות, ההיא מלפני שישה עשורים בכלל לא הגיעה לשם, והסתפקה ב־85 קמ"ש.

וההבדלים גדולים עוד יותר; הוותיקה היא שריד אספנות המייצג שיטת הנעה שעומדת לצאת לגמלאות עוד בדורי, ואילו החדשה היא ניצן מודרני של מכונית קטנה וחצופה, עם עוצמה מוחשית, עיצוב מוחצן ובעיקר: הנעה חשמלית טהורה (יש גרסה עם מאריך טווח) שמסמנת את העתיד לבוא ובקרוב.


 
אם הן כה שונות, מדוע נזכרתי דווקא באיזטה כאשר נכנסתי לב.מ.וו המודרנית ביותר? אולי מכיוון ששתיהן לא נתפשות אצלי כשייכות למותג הבווארי. הב.מ.וו בה נהגתי זמן לא רב לאחר אותה איזטה הייתה 1800 מ־1965; היו לה 90 כ"ס, הספק עצום בשנים אלו, והיא הייתה זו שצרבה את מהותה של ב.מ.וו במוחי. גרסה זו הייתה שייכת ל"הסדרה החדשה" (גרסאות 1500-200; 1962-1977), זו שבה נוצר ה־DNA המפואר של החברה, DNA שמופיע גם ב־M5.
 
אך בעוד המפלצת מציגה את הגרסה האחרונה להתפתחות הנהדרת של ה־1800, ה־i3 אינה צאצאית שלה כלל ועיקר, והיא לא נושאת בין גלגליה והאלקטרונים שמסובבים אותם אפילו קמצוץ מאותה המכונית משנות השישים ששינתה את תפישתי ועיצבה את דמותם של חובבי רכב רבים בעולם.


 
מה זה הדבר הזה
ה־i3s היא עוד מכונית מודרנית המנסה לעשות את המכונית החשמלית לסקסית. אין הסבר אחר לגרסה ספורטיבית המבוססת על ה־i3 (הושקה ב־2013), שנוספו לה כ־15 כ"ס, עוד 40 מ"מ במפשק הסרנים וחישוקי "20. הדגם עליו היא מבוססת הרי נועד ליצור אלטרנטיבה עתידית של עולם הרכב, רכב עירוני האמור לשלב יכולת תנועה נקייה מזיהום ומשוחררת מתלות בנפט.
 
ואולי אני טועה, אולי דווקא ה־i3s מנסה ליצור את ה־DNA העתידי של החברה — גרסה ספורטיבית לדגם נקי. מבחוץ היא מרשימה, שונה ומעניינת, והצביעה הדו־גונית הולמת אותה, בעיקר האדום/שחור שבהשקה. הסמל הכחול/לבן שבחזית והכליות המפורסמות משני צידיו (אטומות במקרה זה), מזוהים מיד עם היצרנית הבווארית. הדלת האחורית עם ידית הפתיחה הפנימית בלבד, יוצרת מכונית לא־נאה במובן השגרתי של המילה — אבל מושכת.
 


נכנסתי, התרשמתי מסביבת הנהג האוונגארדית והתנעתי. רגע, לא התנעתי, לחצתי על מתג ההפעלה ונהגתי... בשקט בשקט. יש כיף בגלישה החרישית הזו, בעיקר כשהיא מלווה בכוח מתפרץ ולינארי. המכונית חזקה, עוקפת בקלות ונוקשה על הכביש — אולי כדי לתמוך את המצברים הכבדים, שמסוגלים להניע אותה למרחק של כ־200 ק"מ במהירות המספקת כ־80% מהנהגים. במסלול הסלאלום היא הפגינה אחיזה טובה, הגיבה מצוין לשינויי כיוון חדים, הציגה הגה לא רע ואפילו, במצב 'ספורט', ידעה לקשקש קצת בזנבה.
 
אם גרסה s תגיע לכאן, היא תהיה יקרה משמעותית מאשר ב.מ.וו i3 הרגילה, ולכן הייתי ממליץ על הזולה יותר, שגם היא יקרה מדי כדי להשאיר את רישומה בדרכי ישראל.