הפייקס של היום זה לא הפייקס של פעם. האספלט כיסה כל חלקה טובה. גם ה-405T16 בגרסת הפייקס-פיק כבר לא כאן. במקומה יש את ה-208T16 – מכונית מסלול לכל דבר. עם נהג הממוקם במרכז, שתי דוושות בלבד, מנוע שהגיע ממרוצי מסלול וארבעה סליקס אדירי מידות. אם ראיתם את הסרטון של לואב
מהפייקס-פיק האחרון, בטח שמתם לב שהיא מתנהגת כמו מכונית מסלול. נצמדת לקו הנכון כעלוקה. מה שאי אפשר להגיד על המכונית של ארי ואטאנן מלפני 25 שנה, שנסעה לרוחבו של נחש הכורכר לא פחות ממה שנסעה לאורכו – נותנת לנו (יחד עם היכולת המופלאה של ואטאנן) הצגה שלא נשכח לעולם.
היינו חייבים לשאול את מי שחתום על אחת עשרה הדקות המרתקות ההן, איך הוא מרגיש עם חזרתה של הקבוצה "שלו" למרוץ המפורסם. מה דעתו על האספלט ואיך זה לעזאזל מרגיש להחליק מכונה עם מאות כוחות סוס כשגלגליה מלטפים תהום של כמה קילומטרים.
ואטאנן ענה לשאלותינו אחת-אחת, תשובות כנות ומפוכחות. נינוח, כמו שרק מי ששיחק פנים אל פנים עם המוות כמה פעמים יכול להיות. הוא מכיר את ישראל. אפילו ביקר כאן בכמה הזדמנויות. כבר בשנות השבעים היה כאן, כשאחיו התנדב בקיבוץ. נתן לכאן כמה גיחות אחרי ראלי קפריסין ואפילו ביקר כאן במסגרת תפקידו בפרלמנט האירופאי. אבל אף פעם לא פנו אליו ישראלים בנוגע לקריירה שלו. "לא ידעתי שיש ספורט מוטורי בישראל", הוא מתנצל. לך תסביר לו שבעצם באמת אין... אז במקום להתעסק במה שאין לנו כאן, ניסיתי להבין ממנו איך הרגיש הטיפוס ההוא על ההר.
פיג'ו חוזרת לפייקס-פיק אחרי כל השנים האלה. איך זה גורם לך להרגיש?"טוב מאוד. אתה חייב להבין, אנחנו לא ידענו איזה אימפקט יהיה לזה. עשרים וחמש שנה אחרי כך אנשים עדיין מדברים על זה ומתייחסים לזה. כולם מכירים אותי בצרפת ומזכירים לי את הסרט ("Climb Dance" - המתאר את ניצחונו במרוץ המפורסם) והניצחון. אנשים תמיד מתייחסים לקטע עם השמש (ואטאנן סוכך על עיניו מפני השמש עם יד אחת ונהג עם היד השנייה). פעם אחת תפסה אותי קבוצת מקסיקנים. הם ביקשו שאצטלם איתם. הם התעקשו שכולנו נהיה עם היד מעל העיניים, כמו בסרט, כדי שהחברים בבית יראו. מדהים איזה השפעה הייתה לזה. רבע מאה אחר כך, פיג'ו ממשיכים את המסורת שייסדנו שם. היום המרוץ כולו אספלט, ופיג'ו בנו מכונית שתתאים בדיוק לזה. הם בנו מפלצת."
מאחורי הקלעים של Climb Dance
אם היית צריך לעשות את הטיפוס הזה אז כשהוא כולו אספלט, ונניח שלפיג'ו 405 שלך היו צמיגי סליקס, איזה זמן אתה מעריך שהיית משיג?"אי אפשר לדעת. לנו היו 600 כ"ס והתאוצה הייתה מתחת ל-10 שניות ל-200 קמ"ש. האוטו החדש עושה את זה בערך בחצי מהזמן. אני לא יודע, אבל אני שמח שעשיתי את זה על העפר. היה המון כוח והיה קשה להוריד אותו לקרקע. היום זה משהו אחר."
יש בסרט רגע שבוא אתה נמצא בנעילה נגדית מלאה, והגלגל האחורי ימני שלך כמעט באוויר, ממש על פי תהום. מה עובר לך בראש ברגע כזה?
ואטאנן צוחק: "אני לא נוהג להסתכל במראות תוך כדי מרוץ! לא רואים את זה כשנוהגים. רק אחר כך בווידיאו רואים את זה ומבינים שזה היה קרוב."
ההיגוי האחורי ב-405 דרש ממך הסתגלות כלשהיא?"אתה בכלל לא מרגיש את זה. אתה פשוט נוהג. זה עזר מאוד בפניות ההדוקות, אז אני מניח ששם זה היה מורגש יותר. נהגים לא חושבים על כלום. אתה מסתכל על הדרך ועושה את מה שאתה חייב. יש לך שמש בעיניים? אתה מגיב. אתה מרים את היד - זה יותר הגיוני מלהרים את הרגל... האוטו מחליק ואתה מכוון אותו. תת היגוי מופיע ואתה מגיב, אינסטינקטיבית. אין זמן לחשוב. אתה עושה את זה וזה הופך לטבע שני. לפני המרוץ ההוא, רובי אנסר (המנצח של 1989) עלה איתי לגיחת אימון. אני נהגתי והוא ישב לידי - והוא היה מפוחד, הוא אמר שלא יוכל לנהוג כך..."
זו לא הפעם הראשונה שאתה מפחיד את מי שיושב לידך. אני מדבר על האי-מאן ב-1983..."או או.. זה כמעט נגמר בתאונה פטאלית. הנווט שלי דיבר עם אלוהים. הגלגל הקדמי נכנס לתעלה קטנה באמצע הפנייה והעיף לי את ההגה לצד השני. ההגה כמעט עף לי מהידיים. והתקרבנו למעין גשרון צר, מברזל ובטון, בהחלקה במהירות גבוהה. המעבר שם היה ברוחב המכונית. אם הייתי מאבד את המכונית שם אני לא יודע איך זה היה נגמר (ואטאנן השתלט על המכונית בקור רוח יוצא דופן, משחיל אותה בשנייה האחרונה דרך שער הבקר הצר. בהקלטות הווידיאו של אותו המרוץ אפשר לשמוע את הנווט פולט:"Oh… dear god!" ואז שותק לשנייה ארוכה). העניין הוא שמפחדים רק אחר-כך. אין זמן לפחד תוך כדי מרוץ. אתה מרוכז ונוהג - לא חושב מה לעשות. אתה עושה דברים כאילו אתה במשחקי וידאו."
או. דיר. גאד.
האם נהגי ראלי מודרניים הם, איך נאמר זאת, "עדינים יותר"?"המכוניות שונות מאוד. פעם היית חייב להחליק ולהכין את המכונית עם גלגלים ישרים כלפי היציאה. היום צורת הנהיגה שונה. מדויקת יותר. התחום כולו נהיה מקצועי יותר, מדויק יותר ויקר יותר. אז אין מקום להיות מופרע. זו תקופה אחרת. כל מי שנוהג היום מביא בעצמו כסף מהבית או מספונסרים ופתאום זה מפחיד לשבור את המכונית. אין מקומות לנהגים, אתה נכשל במקום אחד או מקבל שם של מישהו חסר אחריות - ואז יהיה קשה למצוא כיסא נוסף. פעם היו הרבה יותר קבוצות. הספורט היה זול וזמין יותר. אז הייתה בחירה יותר גדולה והיה יותר צבעוני. היום זה מקצועי, יקר ופחות משוחרר. יש בראלי הרבה יותר שליטה ומשמעת היום".
יכול להיות שראלי הפך משעמם - בייחוד בהשוואה לעידן שלך?"לא, לא, ממש לא. אתה עומד היום במרוץ ראלי ולא רואה כל כך החלקות – החיים לא משעממים כשאתה על הצד, זה בטוח – אבל אתה רואה באיזו מהירות הם עוברים, זה מדהים ומאוד מרשים. המהירות."
יצא לך לנהוג במכונית ראלי מודרנית?"כן, מדי פעם. הן משמעותית פחות מהנות. לא כל כך קל לזרוק אותן מסביב. ה-205T16 הייתה קלה לנהיגה וכל כך משרת ביטחון (זו הפעם הראשונה שאני שומע מישהו מתייחס כך למכונית מקבוצה B א.א.). החדשות יותר ממוקדות, חדות ועצבניות. הישנות היו מגניבות. אהבתי מאוד את ה-205. מבחינתי היא הייתה מושלמת. הייתה לה בעיה אחת מבחינתי – החלק האחורי היה חובט בגלל המשקל מאחור שהקשה על הבולמים, אבל מבחינתי היא פשוט מושלמת."
סבסטיאן לואב מפרק את השיא בפייקס-פיק, לפני כחודש
הקריירה שלך נפרשה על כמה עשורים וכמה שינויים גדולים במכוניות הראלי. מיהן המכוניות הטובות ביותר?"גרופ B, בלי ספק. לא משנה באיזו מכונית תבחר. אבל לא רק, גם את האסקורט אהבתי מאוד. היה לה מנוע נפלא עם רעש נפלא. פשוט פנטסטי. ביער, כשכל העצים מסביב מחזירים הד, המנוע הזה מדהים... זה נשמע כמו מוזיקה. אין עוד מנוע שמשמיע צליל כזה.
אבל הכי מדהים היה עם פיג'ו. זו הייתה יותר ממכונית, זה היה כלי לצבירת חוויות אנושיות. וכשאני אומר 205 אני מתכוון לגרסת הראלי וגם לגרסאות הפריז-דאקאר שהגיעו מאוחר יותר. בבסיסן כולן היו אותה 205 מדהימה. גרסת הפייקס-פיק האחרונה הייתה משהו שונה לגמרי. עדיין אותו הבסיס אבל עם הרבה יותר כוח ומשמעותית פחות משקל."
אם פיג'ו היו מציעים לך להצטרף היה סיכוי שתנצח את לואב...ההצעה הזו מעלה צחוק על פניו: "אין סיכוי. אני כבר לא שם. הדף הזה בספר עבר. אתה יכול להריץ סרט ווידאו לאחור אבל לא את הזמן."
אני בטוח שאתה עדיין נהג מהיר מאוד. מתי הבנת שאתה מהיר?"אף פעם לא הבנתי שאני מהיר. תמיד חשבתי שלא אהיה טוב. לא חשבתי שאני יכול להיות עם הנהגים הגדולים ופשוט המשכתי לנהוג ולהתאמן."
האם יש דברים שאתה מצטער עליהם?"לא. כמובן שמיד אני חושב שיכולתי להיות יותר הגיוני ומחושב ולנצח יותר. אבל לא. אני לא מאמין בזה. תמיד הלכתי עד הסוף ונתתי הכול. ונכון, הייתי יכול לעשות פחות טעויות ולנצח יותר. אבל ההצלחה היא לא בית ספר. הכישלונות והאכזבות זה בית הספר הטוב ביותר - אם אתה משכיל ללמוד מהן אתה הופך להיות טוב יותר. לצבור רק הצלחות זה מסוכן, כי אתה מתחיל לחשוב שאתה סופר-אנושי, ואנחנו לא."
ולקינוח, Climb Dance, אחד הסרטונים האהובים עלינו, ומהמפורסמים בעולם הרכב
הזמן עבר מהר, ושאלות רבות נותרו ללא מענה. התשובות האנושיות והציוריות שלו על הימים האלימים של קבוצה B, רק הגדילו את דמותו בעיני. מבט נוסף על שני הסרטים, מפרידים ביניהם 25 שנה – מסירים כל ספק שעל ליבי. לואב וה-208 הגיעו לפסגה מהר יותר מה-405 ההיא, אבל מבחינתי, ארי ואטאנן הוא עדיין מלך ההר.
