פורד פוקוס 1.
"ימח שם ג'רמי קלרקסון", אני מקלל ביציאה מפניית 180 מעלות רחבה, כשמסתבר שלפניי 'מועדון הארלי' מגרמניה, שבעצמם מנסים לחלוף על פני מרצדס ML. הפריץ המוטורי דפק לי את הביקור בטרנספגרשן (Transfagarasan). מאז שאנשי טופ-גיר הכתירו את נחש האספלט הזה ככביש היפה ביותר בעולם, הוא נהיה עמוס בתיירים עם מצלמות. ולעומס בוודאי יש קשר לכך שברוב חודשי השנה (לעתים גם בקיץ) הכביש המפורסם סגור לתנועה בגלל מזג האוויר.

2.
ספרי התיירות בהם הצטיידתי טרם ההמראה סיפרו שברומניה יש יותר כבישים שבורים מאשר ממליגה, ושפע איכרים שעבורם "עגלה עם סוסה" אינו שיר ילדים. זה נכון, אבל יש ברומניה לא מעט מכוניות אקזוטיות ויוקרתיות שצריכות, כמו כולם, להתחמק מכמות בלתי נתפסת של מצלמות ושוטרים שאוכפים הגבלות מהירות מוגזמות. ויש גם כבישים מרתקים שהמפורסם שבהם, הדרך שחוצה את רכס הפגרשן, הפך ליעד המסע.
המכונית שליוותה אותנו לא הייתה מפלצת כוחנית – למרות מנוע טורבו וחישוקי 17 אינץ' נאים – אלא הגרסה החדשה של פורד פוקוס.
צילום: אלי שאולי

3.
הסיבה למסיבה מסתתרת בתא המנוע. דיברנו לא פעם על תהליך הקטנת המנועים של תעשיית הרכב האירופאית, ופורד מתייצבת כסמן הימני. בפוקוס שלנו מותקן מנוע 3 צילינדרים זעיר בנפח 1.0 ליטר. מסתבר שמשולשי צילינדרים הם הכיוון העתידי של התעשייה האירופאית, כולל מותגי יוקרה.
מנועי 3 צילינדרים מקושרים לרוב למכוניות מיני זולות ורועשות אך כאן זה לא המקרה. המנוע הזעיר של פורד, שחתך הרוחב שלו קטן מגליון A4, מתוחכם למדי. מעבר לתזמון שסתומים משתנה, יש לו הזרקה ישירה, קירור מים לסעפת הפליטה (שיצוקה לתוך ראש המנוע), מערכת קירור מפוצלת לראש ולבלוק, שרשרת תזמון טבולה בשמן (כדי לשמור על השקט ועל אורך חיים) ומגדש זעיר שמסוגל להגיע ל-248,000 סל"ד. פורד בחרה שלא להשתמש בגל איזון "זולל אנרגיה" כדי להבטיח פעולה חלקה, ובמקום זאת יצרה גלגל תנופה "לא מאוזן" בצורה הנכונה.

המנוע, שיחליף בהדרגה את יחידת ה-1.6 ליטר המוכרת, מייצר 125 כ"ס ו-17.3 קג"מ ב-1,400 סל"ד (20.4 קג"מ עם הגדשת יתר) בגרסה שמשודכת לתיבת 6 הילוכים ידנית, או 99 כ"ס (5 הילוכים). בעתיד תהיה גרסה לא מוגדשת (75 כ"ס) וגם שידוך לתיבת הפאוור-שיפט (ואז גם תגיע כנראה לישראל). המנוע מוצע כבר במונדיאו וב-B-מקס ויגיע ל-C-מקס, לגרנד C-מקס ולפיאסטה. בינתיים שברו עימו אנשי פורד 16 שיאי מהירות (למנועים בנפח עד 1.0 ליטר), והוא גם זכה בתואר מנוע השנה בעולם.

4.
לא ברור מדוע נסלל הטרנספגרשן, הרי הכבישים המקיפים את הרכס (שהינו חלק מההרים הקרפטים) מהירים יותר, והיישובים שמעברו השני אינם רבים. כנראה שהשליט של רומניה בעידן הקומוניסטי, ניקולאי צ'אושסקו, חפץ במעבר הרים אלפיני משלו (למעשה הוא סלל שניים כאלה). הטענה הרשמית באותם ימים דיברה על פריצת דרך למעבר כוחות מהיר בין בוקרשט שבדרום, לצפון המדינה. זאת, כדי לא להיתפס כמו צ'כיה עם המכנסיים למטה אם הסובייטים יפלשו.
התוצאה היא אחד הכבישים היפים באירופה, שמטפס באופן תלול מאיזור כביש 1 (שמחבר את סיביו לעיר בראשוב), לאגם בליאה שבפסגה.
צילום: אלי שאולי

5.
יוצאים לדרך. נגיעה קצרה בלחצן ההתנעה מוחקת את כל מה שידעתי על משולשי צילינדרים – המנוע הזה מתעורר לחיים בשקט מופתי וללא הרעידות והרשרושים שמקושרים למנועים כאלה.
המצמד קל ונעים, אך בשל המאסה הנמוכה של החלקים הנעים במנוע, צריך ללחוץ מעט על המצערת כדי לקבל יציאה חלקה מהמקום. לא קשה להסתגל לכך.

6.
בדומה למנועי האקובוסט 1.6 ליטר, הוא מרגיש כמו מנוע "רגיל", בלי המחץ בתחתית הסל"ד שיש, נאמר, ל-TSI של פולקסווגן. מצד שני הוא הרבה יותר נעים וחלק, בייחוד תחת עומס, ומתנהל בקלות בסל"ד גבוה. זה אומר שצריך מדי פעם להוריד הילוכים כדי לקבל תאוצות חזקות, אבל אפשר להתנהל גם בסל"ד תת-קרקעי של 1,300 סל"ד.
בין בוקרשט, בראשוב וסיביו היה מספיק זמן להבין שמערכת העצור והתנע מורגשת מדי. ולפעמים היא אפילו תדרוש התנעה ידנית.

7.
אנחנו מגיעים מסיביו הצפונית ואחרי 30 ק"מ על כביש 1 פונים ימינה לכביש C7 לכיוון קרטיסוארה. אחרי כ-12 ק"מ מגיעים הקטעים היפים באמת. העצים סוגרים על הכביש המפותל אך הם יתחלפו בהמשך בנוף פסגות דרמטי. עוד 25 ק"מ לפסגה.
ארבע שנים ארכה בניית הכביש, מהיר בהתחשב בכך שהעבודה הוגבלה בעיקר לקיץ. 6 מיליון טון של חומרי נפץ שימשו, כך אומרים, לחציבת 3.8 מיליון מ"ק של סלעים, והדרך שופעת אנדרטאות לזכר כ-40 עובדים (חיילים) ששילמו בחייהם על טעויות בביצוע.
צילום: אלי שאולי

השילוב בין גשרים על פני תהומות ופלגי מים, עליות תלולות ואוסף פיתולים מגוון הוא בהחלט ממכר, בייחוד כאשר בניגוד למקובל במעברים אלפינים יש כאן גם פניות פתוחות יותר. מאידך, איכות הסלילה טובה רק ביחס למקובל ברומניה, ויכולה להפתיע אתכם עם בור או שוליים שנוגסים פנימה. עם זה עוד ניתן להסתדר – עם שפע התנועה כבר יותר קשה. זה לא אומר שלא אוריד את שותפי למסע לשופינג בפסגה ואחזור שוב למטה.

8.
הפוקוס שאיתי אינה בדיוק מכוונת לבדיקת מגבלות. אבל היא מספיק חזקה כדי לצלוח פניות במהירות, ומרגישה קלילה, ניטרלית ונכונה לאמץ את קו הפנייה יותר מגרסת ה-1.6 ליטר המוכרת. זאת, כנראה, בזכות המשקל הקל יותר בחרטום (30 ק"ג פחות ממנוע ה-1.6). חיסרון מסוים אך צפוי היא בלימת המנוע החלשה במורד. ועדיין, גם בנהיגה מהירה שקטה (כלומר בלי להפחיד את התיירים שבחניות הפזורות) קל ליהנות מהכביש המיוחד. רק הנופים שמרתקים בכל פעם מחדש את העין מפריעים לריכוז שכה נחוץ כאן.

חוזרים למעלה. זה הזמן להוריד הילוך או שניים בתיבה הידנית הנעימה והננס של פורד שמח: בסל"ד גבוה הוא נושם היטב ושש להשמיע צליל מיוחד שאינו חזק מדי אך מזכיר את מוצאו המשולש. יחידת הכוח הקטנה מרגישה מאומצת בעליות אך עדיין מספקת את הסחורה.
צילום: אלי שאולי

9.
הירידה מהפסגה לצד הדרומי מתחילה במנהרה ארוכה ויפה בסטנדרטים ישראליים. אבל אחרי הטיפוס הדרמטי היא פחות מרגשת – מעין מעבר הרים אלפיני קלאסי עם פניות הדוקות בקצה ישורות שבודקות את הבלמים הפרוגרסיביים. אחרי כן ממשיכה הדרך המפותלת והארוכה עד קורטיאה דה-ארג'ש. אם זמנכם קצר, עשו פרסה וחזרו כמו שהגעתם.

10.
האם הטרנספגרשן הוא באמת הכביש היפה בעולם? בואו נימנע מהגדרות כאלה. ברור שמדובר בחלום רטוב לחובבי הגה (בייחוד אם מישהו יסכים לסגור אותו עבורכם) וששווה להגיע. ברור גם שביחס לדרכים הנפוצות ברומניה הכביש הזה מהווה שינוי קיצוני.

11.
והפוקוס? מאות הקילומטרים שעברנו גילו יחידת כוח מפתיעה. אם חשבתי שהיא עלולה להיות הברווזון המכוער בהיצע, גיליתי ברבור. מנוע נעים וחלק עם תחושה מאוד מודרנית, וצריכת דלק מעולה: נתונים של 17-18 ק"מ לליטר (עם ארבעה על הסיפון, מזגן ותא מטען מתפקע) הפכו שגרתיים במסע הארוך. לעיתים ראינו גם 19.5 ק"מ לליטר, ורק כאשר שייטנו ב-160 קמ"ש באוטוסטרדות המהירות של הונגריה או כאשר טיפסנו לטרנספגרשן ירדנו לאיזור ה-14. זה מרשים ואומר טווח נסיעה של בין 600 ל-700 ק"מ למיכל! לפתע העתיד הקטן נראה מבטיח.