כתב והגיש: אריאל אלסיבוני צילום: דימה קונופליוב עריכה: שגיא עגיב

גם חברי מערכת אוטו נפרדים מה-S2000:

צילום: תומר פדר
Don't believe the hype / ניצן רז
מבחינתי ה-S2000 היא בעיקר סיפור של התבגרות. ואני לא מדבר על הבגרות הנדרשת ממך כדי לנהוג בה, אלא דווקא על תהליך ההתבגרות שעבר על עיתונות הרכב המקומית מאז שהיא הוצגה, אי שם במילניום הקודם.
בתקופה השחונה ההיא כל ספורטיבית חזקה וחלוצית זכתה מיד לתשבחות מקיר לקיר, כמעט ללא מילות ביקורת (זוכרים את ההתלהבות מה-VR6?) – ועל רודסטר-הנעה-אחורית כמו ה-S2000 היו גומרים את ההלל עוד לפני שהתחילו לנהוג. הביקורות מעיתונות חו"ל היו פושרות ומסויגות, אבל בארץ הפליגו בסיפורים ומעשיות על זנבה המכשכש, תיבלו בגניחות על יכולתה המרטיטה וקינחו בעקיצות לאלו שנשארו במערכת (כמוני) כשחצי תאוותם בידם.
רק שלוש שנים מאוחר יותר, כאשר זכיתי לנהוג בה סוף-סוף, התנפצה עבורי האגדה הגדולה-מהחיים הזו (לא תרתי משמע, אבל זה היה קרוב...). נכון, יש לה את הגיר הכי-טוב שקיים, בלמים פנטסטיים, צליל מטריף ומנוע שיעיר גם מתים ממשכבם – אבל אין לה את החומר ההוא שמדביק ערימת מכלולים טובים ויוצר שלם ספורטיבי מרשים. לא ברור אם זה המנוע דל המומנט, ההגה נטול המשוב או השלדה נעדרת הליטוש, אבל עם ה-S2000 אתה אף פעם לא-באמת יודע מה תקבל כשאתה נכנס לפנייה: לפעמים זה יהיה תת-היגוי מתסכל, לעיתים ניטראליות עיקשת, ובדרך כלל היגוי יתר עם נטיות אובדניות...
יש כאלה שעדיין חושבים שזו הדרך הנכונה – שמכונית צריכה להפחיד אותך כדי להיות באמת מהנה, ושאם אתה לא מתחבר אליה זה רק בגלל שאתה נהג לא-מספיק טוב, לא בגלל שהיא לא-טובה. אבל היום אנחנו כבר יודעים אחרת: יודעים להבדיל בין סתם החלקת-זנב לדריפט, יודעים שהנעה אחורית אינה ערובה להנאה ויודעים ש-S2000 היא אולי מכונית מהנה בדרכה, אבל לבטח לא אמת-מידה למכונית ספורט טובה.

צילום: תומר פדר
פורת וה-S2000 / אברהם פורת
לפני קצת יותר מ-100 גיליונות, אברהם פורת ז"ל נהג לראשונה ב-S2000 וכתב עליה את אחת מכתבותיו המשובחות ביותר. הנה קטעים נבחרים ממה שהוא חשב עליה אז – כמו שרק הוא ידע להתנסח:

"...ה-S מדליקה, משלהבת, מלהיטה את היצרים למעלות שמעט מאוד מכוניות, ולא הרבה נהגים, מגיעים אליהן ברגעים נדירים ביותר. ה-S2000 מציתה את הדמיון, ורק היא, כל הונדה אחרת כאן, מצוינת ככל שאולי תהיה, אינה טובה דייה כדי לחולל איזושהי ריאקציה הולמת בראש, בלב, ובקצות האצבעות שלך".

"...מול ההגה של ה-S2000 מתוחה הפרדה דקה מאוד בין הסיכוי להגיע להנאה מאין-כמוה לבין הסיכון להגיע לשום-מקום;

"...זה הכביש שמקנח הרבה סמ"קים של גומי נוזל מהצמיגים. ארבעתם נמסים בחום העצום שמתפתח בגלל ההחלקה הישירה של הגלגלים האחוריים והתיקון ההפוך בקדמיים. כל זה גם אומר, אגב, שהגבול דק גם בין התלהבות להתלהמות".

"...רק 4 בוכנות, 2 ליטר, אין מגדש על ו/או טורבו, יש רמת פעולה אנומלית, מוטרפת, משגעת, שמקנה לו אופי של מנוע אופנוע ורוכשת לו יופי של תגובת מצערת. אנשי הונדה 'פשוט' העלו את הסל"ד הגבולי משכונת ה–6000 של המנועים הרגילים לשכינת ה–9000 של המנועים הלא–רגילים".

"...ה-S2000 שונאת כבישים לא טובים. מהירותה המרבית דמיונית למדי גם בכבישים טובים מאוד, לא לטעות, כי אינך רוצה לטעות על ספיד של 240 קמ"ש אמיתיים על בסיס גלגלים קצר של 240 ס"מ"

"...ההונדה מציבה אתגר שאיני יכול להתעלם ממנו, הגם שספק אם אני יכול להתמודד עמו כפי שהייתי רוצה. בעוד שנים מעטות תהיה מכונית לא חברותית שכזאת מחוץ לחוק, נגד התקן. יוקיעו אותה ושכמותה אלה שאינם מבינים מהו הציון 'טעון תיקון' בגיליון ההתנהגות של מכונית הספורט. לפחות עד אז, ולפחות עד כמה שזה נוגע בי, אוטו מאתגר כמו ה-S2000 מוגדר רב–משמעית כ'דחף בלתי ניתן לכיבוש'..."

צילום: תומר פדר
זוגיות מוטורית / אלי אבוחצירא
אני לא קונה את העניין הזה שאפשר לאהוב מגרעות. ג'וליה רוברטס היא לטעמי סמל לנשיות וסקסיות, אבל נראה לי שגם היא היתה בוחרת להחליף לעצמה את האף והפה. גם ל-S2000 יש לא מעט מגרעות, אפילו מהותיות, אבל יש לה כל כך הרבה קסם שהן פשוט נשכחות באחת. לא אתחיל לספר לכם כמה טוב לגרום למנוע שלה להגיע ל-9,000 סל"ד (כשתיבת האוויר פתוחה, כמובן), כמה כיף להעביר הילוכים בגיר המעולה שלה ואיזה סיפוק מתקבל אצל הנהג בחזרה מדויקת מהחלקת-כוח יזומה. אבל אני כן יכול לומר שגם אחרי שהיתה בבעלותי הונדה כזו במשך שנה וחצי, ולמרות שכבר נהגתי במכוניות טובות ומהירות יותר – אני עדיין חוזר לנהוג בה עם חיוך גדול בכל פעם מחדש.
על כן אני מציע שאל תפנו אוזניכם לעורך המלעיז, כי ה-S2000 לימדה אותי את השיעור המהנה ביותר בחיי על החלקות כוח, מינונים נכונים ושאר גינונים. אבל גם מבלי להתחשב בנוסטלגיה ומבלי להתרפק על העבר, זו בוודאי מכונית חשובה ודומיננטית לא רק ברקע האישי שלי, אלא גם ובעיקר בשוק המקומי הדל.
נכון, ההתנהגות שלה רחוקה משלמות: זו אחת מהמכוניות היותר "טריקיות" בנמצא, היא מאתגרת את הנהג בלי סוף וחוץ מרצף הפניות המהיר והמשובח של סדום-ערד, כמעט בלתי אפשרי לנהוג אותה "על הקצה" בכבישי ישראל. ועם זאת, אפילו לסיבוב הפרידה עימה היה ניחוח ייחודי – ראשוני ועם זאת מוכר – כזה שהזכיר לי (שוב) כי יש יותר מסיכוי סביר שאשוב לנחת שלדתה הבוגדנית, המתריסה והמאיימת. כי לנהוג במכונית שאתה יכול למצות כמעט בכל רגע נתון, גם אם היא מעולה, יכול להביא אותך לתחושת שגרה. ושגרה זה בהכרח רע – בייחוד בזוגיות מוטורית.
צילום: תומר פדר
מכונית של קלישאות / גיא רוטקופ
ה-S2000 היא מכונית שמסמנת V על רוב הקלישאות שאפשר לכתוב על רכב ספורטיבי: לא מתאימה לכל אחד, אופנוע על ארבעה גלגלים, מנוע עם שיא הספק לנפח, התצורה הקלאסית למכונית ספורט טהורה ועוד. ואם זה לא מספיק, אפשר לעבור שלב ברשימה לסופרלטיבים המתלהבים באמת – חיבור מדהים בין הנהג למכונה, אי אלו הקבלות לסקס, תיאורי היגויי-יתר פראיים, אגדה עוד בחייה ומה לא.
אבל ה-S2000 היא גם מכונית של ניגודים, ואפשר לסמן גם לא מעט V בצד השלילי, או בדברים שהיינו שמחים למצוא בה ואין: הגה מתקשר (ואם כבר, שיהיה גם מתכוונן), איכות פנים טובה יותר ועיצוב פנים עדכני, או מנוע עם קצת יותר כוח בסל"ד של מכוניות רגילות ולא רק בקצה של הקצה (גם אם מ-מ-ש כיף להגיע לשם). נכון, ככה זה במכונית ספורט טהורה, אבל זו לא סיבה מספיק טובה בשביל לבשל את רגל ימין של הנהג באופן בלתי נסבל (אם תראו מישהו עם מכנס ארוך ברגל שמאל וקצר בימין, כנראה שהוא נוהג ב-S2000) או לספק במגבלות ההתנהגות לא-ממש צפויה במקרה הטוב ומפחידה במקרה הרע.
זו מכונית שאתה אוהב ושונא בו זמנית רוב הזמן. אבל בסוף היום, אחרי נהיגה של כמה שעות, אי אפשר שלא ליפול לצד של הקלישאות החיוביות – ופשוט להתאהב בה. אז כן, היא פחות טובה מההילה שיש לה. אבל ההילה הזו כל-כך גדולה שגם אם מקטינים אותה ב-50%, עדיין מדובר ברכב כמעט יחיד במינו, שחי 2,000 סל"ד מעל כולם וגורם לך להעריך כל רגע במחיצתו. עם החסרונות אני כבר אלמד לחיות, הם שווים את זה.

צילום: תומר פדר
זכיתי / דני שטיינמן
בשנת 2000, זמן קצר לאחר השקתה, התמזל מזלי לצאת לראשונה עם ה-S2000. עם רקע דו-גלגלי ברובו, התקשיתי למצוא יותר מדי ריגושים ברוב הקופסאות-על-ארבע שליחכו אז אספלט כחול-לבן, גם אם הן היו מהסוג המועדף עלי: קוקפיט דו-מושבי צפוף ואין-גג.
ה-S2000 נתנה לי בראש. היא הפתיעה אותי. לא אשכח את הרצף המרשים באורכו של קריאות הפליאה וההשתנקויות שנפלטו מגרוני לסירוגין כאשר בדקתי שוב ושוב שאשכרה הקו האדום נמצא בכלל בעולם שכולו טוב, קרי – בעולמם הסטטוספרי של אופנועי הספורט. לא קשה היה לי להוריד את משקפי השמש על העיניים (אופטיות, כמובן), לכנס את גופי אל תוך המושב הנמוך ולהתחבא מאחורי גלגל ההגה הזעיר בכדי להפוך שוב למשהו שכבר חשבתי שאיבדתי עם השנים. הקלות הבהחלט נסבלת שהחיה הזו יכולה להפחיד, להעיף את התחת לקיבינימט ולשאוג בכל יציאה מפניה – גם אם זו ישורת, אגב – סחררה אותי.
זמן מה מאוחר יותר, מתישהו בתחילת שנות ה-2000, עברתי חוויה ייחודית נוספת עם ה-S2000 כאשר ברגע של חולשה שוכנעתי על ידי חבר למסע לצאת ל"נסיעת גברים" עם "רודסטר אמיתית". חזרנו באמצע הלילה הביתה, בנס, לאחר 'לופ' סביב חצי הארץ, באחד הלילות הקרים, הגשומים והרטובים של השנה. צרחנו במשך 5 שעות בגשם, ברוחות – עם כובע כלב, צעיף ו...ללא גג... תראו לי עוד משהו שישכנע אותי לטירוף שכזה...
ה-S2000 לימדה אותי המון. קודם כל, ואת זה כל רוכב דו"ג מכיר: ענווה. היא קורעת אותי לגזרים בכל תחום. שנית, חוויתי מכונית אמיתית. אמיתית במובן שהיא אינה דופקת חשבון לאף אחד, בטח לא לנוהג בה, ונראה בבירור שכל מטרתה היא לענג, להטריף, להעניק חוויה בלתי נשכחת, גם במחיר הפחדות אמיתיות ולפעמים, לא עלינו, בחינת גבולות היכולת של הנהג. היא לא שמרה עלי במובן המוכר ממכוניות מודרניות. היא לא התאימה לאידיוטים וחסרי כבוד. היא לא נשכה – היא מיד הכישה. אבל, היא הצליחה יותר מכל מכונית אחרת ללמד אותי. ללמד אותי להתנהג יפה, ליהנות, להתחלחל, לשאוג, לצחוק, לחייך ולהזיע. והכל ביחד. ה-S2000 הצליחה למקסם כל חוויה שולית לכאורה, למשהו גדול ונשגב; כל יציאה מפניה, כל כניסה לפניה, כל האצה, כל בלימה – כל פעולה בעצם, כולל הנפילה לתחתית המושב בגובה הרצפה, הפכה לחוויה מרגשת. כמעט דבילית וילדותית. אבל, עובדה שהרודסטר הזו חקוקה בליבי חזק ועמוק יותר מרוב כלי הרכב בהם נהגתי. מבחינתי זה בדיוק מה שמבדיל בין סתם "מכונית" או "כלי רכב" לבין "הדבר האמיתי". ולא, היא ממש לא היתה מושלמת. אבל זה רק תרם להיות ה-S2000, ללא ספק, "הדבר האמיתי"...