אנחנו בדרך צפונה. ת' – המעדיפה לעתים להקרא ט' – על ההגה, אני מנמנם במושב הימני, מנסה להשלים שעות שינה מאוד נחוצות. אלא שתנומתי, אם אפשר לקרוא לה כך, מופרת באכזריות: תחילה על ידי צרחות המגיעות משמאל, משהו בנוסח "יוּוּוּוּוּוּוּוּ", ולאחר מכן על-ידי צרחת המנוע שצולח את חצי כביש 6 ביבבת סל"ד צורמנית עד שאני מתייאש. "בחייאת דינאק", אני אומר לה בעיניים עצומות, "יש עוד הילוך. אולי שניים".
ט' היא אחת שיודעת. יודעת לנהוג, יודעת מה זה מכוניות חזקות, יודעת בהחלט מה זה תיבות עם 6 הילוכים. אבל זו הפגישה הראשונה שלה עם ההונדה S2000, מכונית שהיא קצת מפנטזת עליה לאחרונה. במהלך הכמעט-עשור שחלף מאז הפגישה הראשונה שלי עם ה-S2K שכחתי את האפקט שיש למכונית הזו בדייט ראשון. הפליאה על הסל"ד הסטרטוספרי שאליו היא מגיעה בלי הנד שסתום, על מוט ההילוכים הקצר, על התחושה האינטימית שהרודסטר הזו יוצרת סביבך, על החוליגניזם שהיא מוציאה ממך בלי להתאמץ. כך שמאחורי העיניים העצומות אני מחייך לעצמי חיוך פנימי, מושך בכתפי וירטואלית ומקבל באהבה את העובדה שהרבה אני כנראה לא אצליח לישון היום.
צילום: תומר פדר, יצרן
גם ה-S2K, אפשר לומר, היא אחת שיודעת. מכונית שנמצאת בקשרי עבודה כל כך הדוקים עם השד הפנימי שבכל אחד מאתנו, עד כי היא יודעת להוציא את השד הפנימי מהשד הפנימי. כזו שמבינה היטב את השפה בה צריך לדבר עם היצרים האנטי-סוציאליים החבויים בנו כדי לגרום להם להתפרץ, ויודעת בדיוק לייצר את נענועי-העכוז שגורמים לדם שלנו להתלהט.
כל זה לא חדש, כמובן, מספיק מילים – כולל מהמקלדת שלי – כבר נשפכו עליה, הרבה קילומטרים מרטיטים עשינו יחד. היא בכל זאת בסביבה כבר הרבה זמן. זו גם הסיבה שאני יכול להרשות לעצמי לתת ל-ט' לנהוג קצת במסע הפרידה הזה, רגע לפני שהיא יורדת סופית מבימת התיאטרון המוטורי, הדינוזאור החינני והזריז ביותר שנגזר דינו להכחדה. היא תנהג, ואני אחשוב לי בשקט איך יכול להיות שמכונת הנהיגה הכי טהורה בייצור המוני הפכה להיות פרסונה נון-גראטה בעולם שלנו.
לא שזה מסתורין כזה גדול. כי באמת, אויש, היא כבר כל כך 2002, אתם יודעים. אפילו גג קשיח מתקפל אין לה, נו באמת, וגם לא תא-כפפות ממוזג אחד לרפואה. תיבת ההילוכים שלה ידנית בלבד, עם מצמד אחד רגלי, ואני בטוח שיש לא מעט מהנדסים בהונדה ששואלים את עצמם איך לעזאזל חברה כל כך טכנולוגית בכלל הרשתה לעצמה למכור מכונית כל כך עירומה מטכנולוגיה ואלקטרוניקה. היום היא נורא לא פוליטקלי-קורקט, בעידן שבו סופרים כל גרם CO2 (ראבאק, אתם חייבים לקרוא את ההודעה לעיתונות אודות הבנטלי קונטיננטל סופרספורט – הבנטלי הכי מהירה בהיסטוריה – כדי להבין כמה התחלנו להגזים בעניין הזה).
צילום: תומר פדר, יצרן
אז לא אספר לכם שוב על המנוע שמגיע ל-9000, או על כפתור ההתנעה האדום הגדול, או על הצליל שמייצר האגזוז כשעוברים ליד קירות סלע צמודים בכביש הצפון במצערת מלאה, או על המתלים הנוקשים. בין דר, דאן דט, סין דה מובי. אבל כן אספר לכם שהיא הרבה פחות מאיימת, מפחידה, עצבנית או מסוכנת ממה שמקובל לחשוב, בטח פחות ממה שחשבנו אז. היא אפילו לא כזו מהירה במונחים אבסולוטיים, למרות שזהו אחד מאותם מקרים קלאסיים בהם המספרים הקרים על הנייר רחוקים מלבטא את מה שמרגישים מאחורי ההגה.
הפרספקטיבה של היום שונה, מה לעשות. אנחנו יודעים שמכוניות הנעה אחורית צריכות לדעת יותר מאשר להוציא את הזנב. הן צריכות – ויכולות – להיות מדוייקות וזורמות ומחוברות, מה שה-S2000 לא ממש טובה בו בעיקר בגלל ההגה, שלא מספיק מדווח לך על מה שקורה עם הגלגלים הקדמיים: מספיק כדי להוריד את הבטחון, טיפה, בכניסה לפניות. אבל לך תספר את זה ל-ט', שכל אנינויות-הטעם האלו מענינות לה את קצה השחלה כשהיא בודקת כמה G אפשר לייצר לפני שהאיש שיושב לידה יגיד לה "הלו, תרגיעי, אז מה אם יש כריות אוויר ו-ESP" (שזו תוספת חדשה יחסית ל-S2K, אשר פוגעת אומנם בטוהר המכאני שלה אבל – בינינו – בהחלט מתבקשת במכונית הזו). ט' בכלל לא מתרגשת אפילו כאשר ביציאה מפניה ארוכה ומתלהבת במיוחד מתגלה מולנו עדר פרות בוהה המפוזר על שני הנתיבים. הבלמים עובדים קשה אבל ט' אפילו לא מזיעה. "בו'נה", היא אומרת לי.
כשאוצר המלים של אישה אינטליגנטית ורהוטה בימים-כתיקונם כמו ט' מצטמצם ל"יוּוּוּוּוּוּוּוּ" ו"בו'נה", די ברור שיש לנו עסק עם מוטוריקה קצת שונה מהמקובל (וגם עם בחורה שהיא קצת מטורללת, אבל זה עניין אחר. בשלב מסויים היא שוקלת להתקשר להורים כדי לשאול אם יש לדעתם מצב לקבל מסבתא מקדמה על חשבון הירושה, ואם לא אז אולי להציע אותה למכירה בשוק החופשי).
צילום: תומר פדר, יצרן
לבסוף גובר עלי הנוף הצפוני הירוק והאספלט המתפתל והריק מתנועה, ואני משלח את ט' לאכלס את מושב הנוסע. מדהים כ-מ-ה אני מרגיש מיד בבית, ומדהים שב-2009 עוד קיימת מכונית לא-ממש-זולה מתוצרת יפנית שאי אפשר בכלל לכוון לה את ההגה. ה-S הצהובה הזו חדשה לגמרי, מה שמסביר למה החלפת ההילוכים שלה פחות חלקה וקלה מהזכור לי – אבל כ-מ-ה שהפעולה הזו מכאנית, נכונה ונדירה בימים אלו. משום מה גם לא זכרתי שדוושת המצערת כל כך רחוקה מדוושת הבלם; רחוקה מספיק כדי למנוע גם מהנעליים הגדולות שלי לבצע היל-אנד-טו ביעילות. כאילו, מה הכיף בהורדת הילוכים תוך כדי בלימה אם אי אפשר להקפיץ רגעית את הסל"ד תוך כדי?
אבל מה שהכי קופץ לי לתודעה הוא עד כמה המכונית הזו מרגישה יצוקה וחסונה סביבי, מקשה אחת איתנה והדוקה שעוטפת אותך במוצקות מתכתית ומרגישה כי תגן עליך גם מפני מתקפה אטומית. בדרך כלל תחושות כאלו במכוניות ספורט שייכות בלעדית לפורשה. אני נזכר שבבריטניה זכתה ה-S2000 יותר מפעם אחת במקום הראשון ה-כ-ל-ל-י בסקרי נהגים מקיפים, תוך שהיא גורפת בין היתר גם את המקום הראשון בסעיף אמינות. מתברר שהיא עמידה מאוד, הממזרה הקטנה הזו, וזה בפירוש מפתיע בהתחשב בחיים הלא-קלים שהמכוניות הללו עוברות. הרי זה לא שאפשר לחיות איתה בלי לבקר דרך קבע את הפילגש שחיה בקומות הסל"ד הגבוהות לסשן סוער של תענוגות גז. העמידות הזו מבטיחה גם שגם בשנים הקרובות עוד ילוו אותנו S2000 משומשות שישרדו היטב את שיני הזמן – אבל מצד שני, זה גם אומר שמחירי המשומשות הללו יחזיקו מעמד יותר מדי טוב, מה שיחייב כנראה את ט' לחזק את מאמציה למצוא קונה לסבתא שלה (שהיא באמת נחמדה מאוד, אם אתם מכירים מישהו שמעוניין).
צילום: תומר פדר, יצרן
בדרך הביתה אני משחרר שוב את ההגה ל-ט', שמצידה מוכנה לתפור את כביש 6 עד קצהו הדרומי ולהמשיך הלאה גם לאיזה קטנה בכביש ערד, והלאה לאילת. אבל גם ככה מתברר שתפרנו בלי להרגיש יותר מ-600 ק"מ על ה-S2000, ואנחנו ממש לא רצוצים או סחוטים. כנראה שאדרנלין בכמויות הנכונות יכול לחולל נפלאות, לא רק לבריאות הנפש אלא גם לגוף. עכשיו רק צריך לשכנע בזה את שאר העולם.
אנחנו צריכים מחליפה ל-S2000, חברים, כי בלעדיה העולם שלנו הרבה יותר חיוור ודלוח.
הכתבה פורסמה לראשונה ב'אוטו' 278