הוא חיכה לי במלוא הדרו המסוקס – ג'יפ רנגלר UNLIMITED ארוך ואימתני. הסתכל עליי בזווית השאסי, כאילו שאל את עצמו: "מי זה שמעיז לבחון את חצאית הפלסטיק השחרחרה שהרבצתי לכבוד האירוע"!? התקרבתי אל האגדה המוטורית הזו, מנסה בעל כורחי להשתיק את פעימות הלב, שעבדו בסל"ד גבוה מהרגיל. אך לשווא. הדוד מאמריקה גרם לדודה היפנית (דייהטסו סיריון) של אשתי לטפטף על האספלט. והיא לא היחידה שטפטפה. אאוץ'!
מבלי לתת לי להסתגל למפלצת השטח העומדת לנגד עיניי, הושיב אותי עורך המגזין מאחורי גלגל ההגה הספרטני, ואמר: "סע חביבי, סע"! ואני, ילד כאפות מליסינג, התחלתי להחליף צבעים כמו זיקית הכמהה לזבוב עסיסי. אדום. צהוב. ירוק. "סע!". אין ברירה, צריך לתת גז.
"ותנקה את העיגול מריפודי הקטיפה, כן?" שיט!
אתם יודעים מה? אם נוהגים בזה, השד לא נורא כל – כך. הודות לגנים המשובחים המוכיחים את עצמם 65 שנה בשטח, ניכר כי חיית המחמד הזו זורמת משהו טוב.ארגז פעולה
מנוע V6 בנפח 3,778 סמ"ק ותיבת הילוכים אוטומטית, מתקשרים בהרמוניה לא רעה זה עם זו, אם כי יחסי ההעברה עייפים משהו. לוח המחוונים הספרטני לא גורם לך להתבונן בו בבוז, למרות שאיכות החומרים, איך לומר זאת בלי לפגוע, לא להביא לארוחה אצל אימא פולניה. אוהבי הפטנטים והשטיקים, ימצאו כאן כרטיס פתוח לפארק שעשועים – הכול כלול.
קבלו רשימה חלקית: הדלתות והגג מתפרקים, החלון הפרונטאלי יכול להיפתח כלפי חוץ, הרשימה עוד ארוכה... אבל לא שלחו אותי לנהוג חמש מאות ושישים קילומטר ברצף, כדי לבלבל מוח שלכם ולחלק ציונים על הנתונים הטכניים ועל רמת הביצועים. בשביל זה יש לכם רוני נאק. אני רק אכתוב שהג'יפ הקשוח הזה, מצליח לשמר את הנשמה "הג'יפאית", ואינו משתרך ככבש לוזר בעדר של מתיימרים עגלגלים עם עיטורי מהגוני בדלתות. זהו. מטלית לחה על הריפוד, וממשיכים.

כרונולוג
12:04
אני כבר מפנטז על שנ"צ דובית במושב האחורי, אך אוחז בהגה כמו לוטרה שתפסה בפה את הדג האחרון עלי אדמות. עורך המגזין לא מוריד ממני את העיניים, ולא בגלל שהוא נמשך אליי, חס ושלום. והצלם? רגיל לנהגי שוד ושבר, שלא מרחמים על דוושת הגז. והינה, נפל בחלקו יום כיף עם עגלון אשכנזי. אז מנמנם המניאק.

12:25
מראשון לציון דרומה דרך יבנה, ואני מתחיל להתאהב בחיית המחמד מרגע לרגע, אך חוזר בי לאחר שהפעלתי את ה – GPS כדי למצוא את מכוון המראות. והרי הודעה: המשטרה מבקשת את עזרת הציבור באיתור מכוון המראות ברנגלר. אנחנו לא הצלחנו למצוא.

13:01
אשדוד, אשקלון – שמאלה בצומת "יד מרדכי", ואני כבר יוצא בהצהרות של ילד כאפות מהשכרה: "אין, ג'יפ רוצח. אם היה לי מאתיים שלושים אלף שקלים, רק כזה הייתי לוקח.
אני מרגיש בו גבר – גבר... בא לי סיגריה. בא לי לחזור לעשן! וזיפו. ומדורה!". העורך והצלם מסתכלים זה על זה ועושים פרצוף של: "נפלנו עם בוק, בוא נפיק ממנו את המיטב". אני ממשיך בשלי.

14:21
ימינה אחרי שדרות לכיוון כפר עזה, שמאלה וימינה לכביש החוצה את חבל הבשור. בצומת מגן לכיוון צאלים. ואני כבר קאובוי עם זיפים של ג'יפאי אורגינל. רק מה, לא כל – כך קשוב לסביבה. וגם לא לעורך שהפגין שלווה עד כה, אבל הרעב תפס אותו בכננת. וזה נגמר בצעקה: "עצור בדוכן הפלאפל!". הצלם חזר לפוקוס.
כנראה שאצל ג'יפאים אמיתיים, דוכן פלאפל מסתכם באוטובוס חבוט בצבעי פסטל
ובזבן סהרורי, שעשה יותר קילומטרים מהאוטובוס. בתיאבון שיהיה.
העורך והצלם עלו למנה עם שמן מנועים. עבדכם הקוקסינל, לבאגט וארטיק קרח.
הבאגט היה מדהים. בשביל להוריד את העטיפה מהארטיק, הייתי צריך מבער. ממשיכים.

14:56
העורך והצלם מחליפים חוויות על רכבים פסיכיים עם מנועים דרקוניים, שכנראה בחיים לא נוכל להרשות לעצמנו. אני כבר מרשה לעצמי להתענג על הצלילים הבוקעים מהפלסטיק הקשיח שמגן על הרמקולים המפנקים. יד אחת על ההגה, יד שנייה בחוץ. אמריקה!
"שים את שתי הידיים על ההגה, ילד!". שיט! העיגול הצהוב חזר.

16:25
הצלם עדיין מנסה לעכל את שמן האוטובוסים מהפלאפל. אני מנסה לעכל את העובדה שלא קניתי סיגריות. תומר, הצלם טורח להגיד לי שג'יפאי אמיתי מעשן מרלבורו. אני בולע רוק ומנסה להתעלם. שלושה חודשים ללא סיגריה אדומה והגבריות האחרונה שעוד הייתה שם, הלכה לעולמה. "הלו! האוטובוס מתרחק מאיתנו..." נזרקת הערה ממושב ימין. בסדר, הבנתי. גז!

16:49
אנחנו בישורת לכיוון משאבי שדה, פנייה לעבר שדה בוקר, ומשם – שועטים למצפה רמון.
חצינו את המכתש ובצומת "ציחור", ימינה לכביש מעלה סיירים. מהכביש, אלוהים שישמור לי על האשך, ירדנו לדרך העפר שחוצה את בקעת עובדה. אני סופסוף מתחיל להריח אבק.
וזה עשה לי חשק בלתי נשלט לשפריץ ונטולין לריאות. אבל אני כבר ג'יפאי אמיתי.
אז הסתפקתי בשפריצר לחלון.

17:08
העורך הבטיח שנגיע לבולבוסים שבמרכז הבקעה, אבל לצה"ל היו תכניות אחרות. הצלם המורעל, שהחל במלאכת מיקום המצלמות על תא המנוע של הג'יפ, נאלץ להחזיר אותן למזוודת ההפתעות, לאור אורחים לא צפויים שהגיחו במכנס "קופיקו" וגופיית סבא. "מה אתם עושים פה?", נשאלנו בנימוס. "מבחן רכב", ענינו בעצב, בעוד השמש המלטפת של חמש אחה"צ עושה לנו "וישקע".

17:24
"האירוע הסתיים", ציין במכשיר הקשר החייל הכחוש, שנראה כמי שמנת לוף טובה תחזיר לו את הצבע לפנים. לחיצת יד אוהבת, חיבוקי של גברים, ואנחנו משאירים מאחורינו ענן אבק בדרכנו לנחל כסוי ולדיונה הכלואה שבתוכו – שזו הדיונה היחידה בארץ שמקורה מהסהרה! שוס.

17:36
"אולי נעשה קפה", שאלתי בתמימות שהצליחה להוציא את העורך מהכלים. "אתה יודע מה?", הוא אמר. "רעיון לא רע". הצלם המתורגל, חיית שטח שכמותו, שלף מתיק ההפתעות "מקינטה" וגזיה של איטלקים עם דם כחול. פינג'אן?! לא בבית סיפרנו. העורך הוריד סנדלים, התנצל ודפק ספרינט מטורף לכיוון הדיונה, כמו ילד שראה בריכת כדורים בעיר השעשועים של כלבו שלום. אני, כהרגלי, קיטרתי על מר גורלי ללא המרלבורו האדום, שהייתה הופכת אותי לג'יפאי משהו – משהו. והצלם? לא נתן מנוחה אפילו למגה פיקסל אחד.
צילום: תומר פדר

18:45 ושלושים שניות
הרגע המיוחל שכולם חיכו לו. הרגע שבשבילו לבש הרנגלר חצאית שחורה מגוהצת למשעי.
הרגע עם הדודלי מאמריקה. הרגע שבגללו איבדתי עשרים ליטר נוזל צהוב (סאונד של תופים) – מעלה שחרות בחושך מוחלט! סטגדוש!!!
אזימוט: מקצה ההר – למטה. על סלעים ללא לב, על קוצים ללא מצפון, על תהום ללא אלוהים – ועל רנגלר ללא גג! ואני לא שכחתי חיתול. איזה אסון! למה הייתי צריך את כל זה?! רק העורך והצלם מבסוטים טילים, כאילו עידו כהן הוא זה שאוחז בגלגל ההגה.
"לא משנה מה אתה חושב או מה אתה רואה, פעל רק לפי כיוונים והוראות שלי! ברור?"
כן, גמגמתי לעורך, בעודי מכוון את טיפת הזיעה שנזלה לי על שקע הגב לכיוון עצם הזנב.

18:59
תיבת הילוכים בהילוך ראשון, הילוך כוח ב – Low, ואנחנו בדרך למטה. או אם לדייק, אני בדרך למטה. העורך מכוון אותי בכיף שלו והצלם מחפש את התמונה המושלמת, כשהוא נשען ללא כל מורא על מחילת נחשים.

19:44
רק לאחר שעורך המגזין שכנע את הצלם שמתוך מאתיים חמישים וארבע תמונות, בטוח תהיה אחת מנצחת, הסכים מיודענו לארוז את הפקלאות ולעלות לג'יפ.

20:49
לעולם לא האמנתי שאשמח לראות לידי גבר עם זקן צרפתי במקום אישה אבל למדבר חוקים משלו. בטח כשעלטה מוחלטת עוטפת את השטח ונהמות הזאבים נשמעות כמו מסיבת אסיד מבעד להרים. בטח ובטח, כשזו הפעם הראשונה שלך בתנאי שטח קשים, בתוך ג'יפ פתוח עם צלם מורעל ועורך פסיכופט. אז שמחתי.

21:46
הגג הנשלף עמוק בתא המטען, רוח המדבר עושה לנו פן מפנק בגבות, הכוכבים נראים כמו כדור דיסקו עצום במסיבה הפרטית של אלוהים. כביש הערבה לא מראה סימנים של פיניטו. הצלם רבוץ במושב האחורי, חולם על יום צילום בפרארי אדומה עם נהג שלא מחבב את דוושת הברקס. העורך יושב לצידי, גונב מבט מידי קילומטר וחצי, בודק שהאף הגדול שלי לא פוגש את גלגל ההגה ברגע של נמנום לא מתוכנן. אבל אחרי כזה יום – אין מצב להירדם. מקסימום לחלום.

24:07
אני נפרד מהג'יפ ומדדה לכיוון הסיריון החבוטה של אשתי. מסובב את המפתח ומעיר את המנוע העייף משנתו היפה. היא משתעלת. הג'יפ והעורך נעלמים באופק, משאירים אחריהם ענן של אבק כוכבים. דמעות של ילדה שלא קיבלה ממתק בקניון מציפות את פניי המאובקות.
אני יודע: ג'יפאים אמיתיים לא בוכים. אבל היי, לפחות נגמלתי מעיגול הפיפי.
לכל הפרטים על ג'יפ רנגלר לחץ כאן

המבחן התפרסם בגיליון שטח 47 (אוקטובר 2008)