נכון לכתיבת שורות אלו, בדיוק שלוש שנים לפני, הייתי בארה"ב במסע שכלל ארבע מדינות וכמעט ארנולד שוורצנגר אחד. עכשיו, זה לא זיכרון כזה רחוק, אבל השנתיים האחרונות גרמו, אצלי לפחות, לתחושה כאילו הכל היה ממש מזמן. ברשותכם, אתרפק על זמן קרוב־רחוק שכזה ואאחל באותה ההזדמנות לכולנו שנחזור לתקופה רגועה וחייכנית.

סיפורי מתחיל בלוס אנג'לס ופרבריה, שם הנענו את הטנק של שוורצנגר וכשאני אומר 'הנענו', אני מתכוון לזה שרק הייתי נוכח במקום ואנשים אחרים שלא קשורים אלי עשו את העבודה. מפה לשם, כולם מתרגשים כי קונאן הברברי צפוי להגיע ולחזות במאורע, בכל זאת, זה הטנק שהיה צמוד אליו כאשר שירת בצבא האוסטרי, והוא קשור אליו מאוד. רק אני ויתרתי על המפגש עם הכוכב או אם תרצו מושל קליפורניה לשעבר, כי חיכה לי חבר בלאס וגאס. תמיד השיקולים שלי היו מוצלחים.

זיכרון רחוק מתקופה קרובה / בא מהשוליים
צילום: שחר אלגזי

יומיים בעיר ההימורים הספיקו לי ומלאס וגאס המראנו לקולורדו, ואת המסע התחלנו בטיפוס על ההר הקדוש. עכשיו, למרבית האנשים, ההר הקדוש הוא הר סיני, לחלק אחר אולי זה האוורסט, אבל לחובבי ההגה המכורים, ההר הקדוש הוא יחיד מסוגו — גובהו חמישה קילומטרים וקצת, ושמו 'פייקס־פיק'. אני מקווה שכולכם מכירים את סרטון 'ריקוד הטיפוס' של ארי ואטינן עם מפלצת צינורות עם מעטפת חיצונית בדמות פיג'ו 405, ואם לא אתם מוזמנים לפתוח יוטיוב ובו זמנית לעמוד בפינה עד להודעה חדשה. 

עכשיו, שול הכביש בהר הקדוש אינו כולל מעקה בצדו, כך שאם מצמצתם, יש מצב שאתם מבצעים נפילה חופשית בסגנון עדת המתעמלים־חופשי, כולל צוקהרה וכאלה. באותם הימים, ואני מתכוון ל־34 שנים אחורה, ימי אותו ארי ואטינן ואותה פיג'ו, הכביש למעלה ההר היה למעשה שביל כבוש. המכוניות התחרותיות ביותר, כמו זו שהוזכרה, היו בעלות הנעה כפולה ומנועים מוגדשים עם מאות סוסים. 



אבל אם התחלתם עם 600 סוסים בקו הזינוק, נגיד, האוויר הדליל בפסגה "דאג" שההספק ירד בשליש. ברבות השנים סללו את השביל הכבוש, מה שהעניק קצב מהיר יותר ולטעמי זה לא פחות פסיכי, כי אמנם יש יותר אחיזה, אבל המהירות שניתן לפתח באותו כביש צר שלא ממש ניתן לראות ממנו את המשך העיקול... לא ממש משאירה מקום לטעויות. אבל זה כבר נושא לדיון אחר, כמו־גם מכוניות מירוץ חשמליות שההספק שלהן לא נפגע מהאוויר הדליל. 

כל ההקדמה הזאת מובילה רק לזה שעבדכם הנאמן, האמיץ, הגבוה, השרירי והשקרן, עלה את הכביש בקצב סביר בלבד. והוא רעד. ואם תרשו לי רגע להפסיק לדבר על עצמי בגוף שלישי, אז פשוט התכווצתי במושב הנהג מהפחד. תוך אותו טיפוס בקצב סביר בלבד, בכביש הסלול, הדמיון שלי עבד שעות נוספות. כבר ראיתי את הקצב, את נקודות הבלימה — ואל תטעו: בעיקר אותו מעוף אל עבר התהום, עם אותה צוקהרה, ואולי איזה תרגיל בורג לקינוח. פחד אלוהים. אני, הגיבור, זה שלא חושש לקחת מכוניות לקצה, התכווצתי במושב הנהג ועוד בקצב סביר על גבול האטי. ושלא תטעו, האגו שלי לא נפגע, הוא התחבא כמו ילדה קטנה שדמיינה שיש לה מפלצת מתחת למיטה. 

זיכרון רחוק מתקופה קרובה / בא מהשוליים
צילום: חברים

אין לי ספק שאעלה את ההר שוב. אין לי ספק שלו תינתן לי האפשרות אתחרה שם. וכן, תוך כדי ידיעה ברורה שייתכן וזה היום האחרון בחיי. עד כדי כך. וכולי תקווה שכשמאיה תגדל, היא לא תראה את הטור הזה, טור שיפגין בפניה כמה אבא שלה לא ממש בוגר, וגם כמה הוא, לפעמים, אגואיסט.

[email protected] 

זיכרון רחוק מתקופה קרובה / בא מהשוליים
צילום: חברים