לנד רובר דיפנדר 90 - מבחן דרכים (השקה מקומית)

אין כיום חורף חמים ושמשי, לטייל בו במדבר יהודה.

אקדים את המאוחר וכבר אגלה, שאיני מכיר הרבה מכוניות שבהן הייתי רוצה לבלות במדבר יהודה כמו הדיפנדר החדש, בעיקר בגרסתו הקצרה.

והימים ימי קורונה הלא עליזים. אין תערוכות, אין השקות, לא בחו"ל וכמעט גם לא בארץ. ובכל זאת, חברת המזרח, יבואני לנד רובר ויגואר (LRJ), החליטה שדגם לנד רובר דיפנדר שהוחלף אחרי חצי מיליון שנה בערך, שווה השקה נוסעת. שבועות ספורים קודם לכן השיקו  את הגרסה עם ארבע הדלתות (שכינויה 110 או הארוך), ועכשיו הגיע תורו של זה עם השלוש דלתות (שמכונה 90 או הקצר). אגב, 90 ו-110 אלו בסיסי הגלגלים של הקצר והארוך מהשנים הקדומות של הדגם הקודם ואלו עלו  ותפחו במהלך השנים, עוד לפני החלפתו הסופית. נוסטלגיה, אתם יודעים. 

צילום: רונן טופלברג

לי הכול התאים. החיסונים החזירו לי את יצר הטיולים שהקורונה הדחיקה, ואת הדיפנדר הקודם ממש לא אהבתי. אולי פעם, כשעוד ינקתי משדי אמי, הוא היה רלוונטי, אבל במאה ה-21? לא אשכח שבני הצעיר חזר מקורס ג'יפאות שעבר במסגרת הסיירת בה שרת וסיפר שבשבוע שחלף הם למדו מכונאות. הוא פתח את מכסה המנוע של המכונית שלי והתפלא שאין קרבורטור. "קרבורטור" שאלתי, לאיזו מכונית יש עדיין קרבורטור? "לדיפנדר" ענה. ואז נזכרתי שבסיירות עדיין שרתו דיפנדרים חדשים, עם קרבורטורים (נדמה לי שההסבר היה שקל יותר לתקנם בשטח). לכן שמחתי לטיול שטח עם הדיפנדר החדש ושמחתי שבעתיים שזה הקצר. אני מעדיף תמיד את הכלים הקצרים יותר בשטח (וגם בעיר, חנייה, אתם יודעים).

את המסע ארגנו שני שועלי שטח וותיקים, עופר אוגש ורובי גולדשטיין, אותו כיניתי בכתבה שפרסמתי באוטושטח ז"ל בכינוי לנד-רובי. שניהם יודעים דבר או שניים על נהיגת שטח ועוד יותר על ארץ ישראל. אך הכי טוב הם יודעים לארגן טיולים. יכולת הארגון הוכחה עוד לפני שהתנענו. מזג האוויר היה מופלא. 

צילום: רונן טופלברג

פגישה ראשונה
הדיפנדר החדש, גם בגרסתו הקצרה, עם שלוש דלתות, לא באמת מזכיר את קודמו המיתולוגי. למעט גובהו שמתנשא מעל לזה של לנדקרוזר למשל ושממש חריג ביחס לממדיו האחרים, ולמעט הפנסים העגולים שמאחור – אין בינו לקודמו שום זכר ולטעמי לפחות, טוב שכך. זאת כי הדיפנדר פשוט חתיך. הוא לא פחות יפה מחבריו רכבי הפנאי המפונפנים, אך, הרבה יותר מסוקס מהם. גם הכניסה לתא הנוסעים לא מאכזבת. תא נוסעים יפה, מאוד "ג'יפי" ועם זאת מודרני. במרכזו מסך גדול מעניין, כתוב בשפת הקודש ומלא ב"כל טוב", עם זאת לא לגמרי אינטואיטיבי ודורש התרגלות (אני לא נכנס לפרטי פרטים כי אלו נכתבו כבר במבחן מקיף לדיפנדר הארוך שהוצג לפני מספר שבועות). עוד אהבתי את המושב. גבוה, בעל אפשריות כיוונון מדויק, תומך.

אהבתי גם את איכות החומרים, אך פחות את איכות הגימור שלא תמיד הייתה ראויה לאוטו ברמה זו.

צילום: רונן טופלברג

חשוב להזכיר שגם בדגם הקצר, המרחב מרשים מאחור, הן לרגליים והן לראש. גם תא המטען די מספק. הכניסה לתא הנוסעים בעל שלוש הדלתות נוחה למדי – כל עוד לא משאירים את הכלי על מצב מורם, שמגביה אותו עוד יותר ומקשה על ה"טיפוס" אליו, לגברים מרובי שנים ועבי כרס ולנשים עטויות בחצאית קצרה וצמודה.

נסיעה א' – כביש. 
כאחיו הארוך יותר, גם הדיפנדר קצר המרכב מצוייד במנועים חזקים. שני מנועי דיזל 3.0 ליטר המספקים 200 ו-250 כ"ס (240 בגרסה הארוכה), ומנוע בנזין המספק 400 (כן, קראתם נכון, ארבע מאות) כ"ס! כל השלושה משודכים דרך תיבת הילוכים אוטומטית בעלת שמונה הילוכים, לארבעת הגלגלים. אבל אותי עניינה לפחות בהתחלה, נוחות הנסיעה - וזו הפתיעה אותי לטובה. לא בחנתי את הארוך ולכן לא איני יכול להשוות, אבל הנוחות הייתה טובה, טובה מאוד אפילו. המתלים המתוחכמים, שלוטשו היטב באחים הגדולים לבית לנדרובר ובראשם הריינג', עושים עבודה טובה מאוד גם בכבישי ארצנו, שלא לדבר במדברותיה (ועל זה נדבר עוד בהמשך). עמיתי שנסעו כבר על הגרסה הארוכה סיפרו לי על כך, אולם הגרסה הקצרה, נוטה להיות קופצנית יותר, ולכן ההפתעה הייתה טובה. מעניין אגב לבחון בעתיד את נוחות הנסיעה של הקצרה מול אחותה עם בסיס הגלגלים הארוך יותר. 

צילום: רונן טופלברג

נסעתי על הכביש בכל שלוש הגרסאות. שתי גרסאות הדיזל חזקות דיין לנהיגה נינוחה ובטוחה. גרסת הבנזין חזקה בצורה אימתנית. על גבול הפחד באוטו כל כך גבוה, בו אפילו זווית גלגול קטנה מתבטאת בנטייה צדית מורגשת. 

נסיעה ב' – שטח 
אבל, מי שקונה דיפנדר ארוך או אפילו קצר – מפספס את העיקר. הדיפנדר נולד לשטח. עם הנעה כפולה, נעילה מרכזית ואלקטרוניקה שדואגת להעביר את הכוח לגלגל הנכון, הילוך כוח ומתלים שמאפשרים למכונית לעלות לגובה משמעותי מהשביל, הדיפנדר הוא מכונת שטח מטורפת. והקצר טוב עוד יותר מהארוך. ככל שהדרך שתוכננה על ידי אוגש את גולדשטיין כללה קטעי עבירות לא קלים, הם היו קלילים עבור הדיפנדר ונתקלתי בזה כבר בתחילת הדרך. חוסר תשומת לב קלה, סטייה מקו הנסיעה הנכון ומצאתי את עצמי עם שני הגלגלים הימניים עמוק בחריץ באמצע השביל. העברה למצב כוח, הגבהת הגחון סיבוב קל של ההגה לשמאל ולחיצה עדינה על הדוושה והדיפנדר חזר לדרך הישר עם חיוך (שלי, לא שלו). כך טיפסנו במדרגות, חצינו שלוליות עמוקות וירדנו בירידות תלולות עם דרדרת, כשבקרת הירידה במדרון משגיחה על בקלילות על המהירות. 

צילום: רונן טופלברג

מבחינה מסוימת, אפילו חשתי בתסכול כלשהו מהקלות בה הדיפנדר טיפל בקשיים. הנהיגה הופכת כמעט לקלה מדי. ברור לי שצריך לקחת אותו לנסיעה יותר ארוכה ויותר קשה כל מנת להבין את המגבלות שלו – שאפילו לא דוגדגו בנסיעת המבחן. עם זאת, נסעתי מספיק כדי להבטיח לכם שאף רכב פנאי, עם או בלי הנעה כפולה, לא יתקרב אפילו למקומות אותם יעבור הדיפנדר בקלות. לגבי ג'יפים מסוקסים? את זה אצטרך לבחון בעתיד. 

בנסיעת שבילים הדיפנדר נוח בצורה יוצרת מהכלל, כל עוד אין צורך להגביהו. כשהמתלים נמתחים כלפי מעלה, הם מתקשים והנוחות יורדת – אולם, כשאין בכך צורך במרווח גחון רחב, המתלים ירדו למצבה הנורמאלי והנסיעה תשוב לנוחות מפליאה בשטח. 

צילום: רונן טופלברג

הדיפנדר מציג חידוש נוסף לנהיגת שטח מכסה מנוע "שקוף". מה שמערכת זו עושה זה לצלם את הרצפה שלפני המכונית ולשדרה למסך זמן קצת מאוחר יותר. זה אמור להראות לנהג אבנים או בורות מתחת לאיזור מכסה המנוע. התקשיתי להיעזר בה. יתכן ונחוץ יותר זמן לתרגל את השימוש בה – ויתכן שהיא אינה באמת יותר מגימיק חביב. כשאבחון את הרכב שנית, מבחן יותר איטי ומדוקדק, אשמח לדווח. 

לדיפנדר, כמו שצריך להיות בכל מכונית מודרנית, אבזור בטיחותי מלא. 

כל אלו מגיעים במחיר לא זול:

דיזל 200 כ"ס: 468,000 שקלים
דיזל 250 כ"ס: 545,000 שקלים
בנזין 400 כ"ס: 615,000 שקלים

צילום: רונן טופלברג

סיכום
אין ספק שהדיפנדר החדש עולה על קודמו בכל הנוגע לגינוני כביש כשהוא אינו זונח את יכולות השטח. לבד מזאת, מעניין לבדוק את יכולותיו אל מול מתחריו הישירים, הן כמכלול והן בתוואי שטח קשים ביותר, כי מדובר בכלי שטח שמתגבר בקלילות על מכשולי שטח מאיימים. 

השאלה היחידה היא – מה עדיף, הקצר או הארוך? זו שאלה שלא לי לענות אלא לרוכש ולצרכיו. אם הרכב הזה עומד לשמש את בעליו בעיקר בערים ובכבישים וישתמשו בו יותר משני אנשים באופן תדיר – עדיף הארוך בזכות שתי דלתות נוספות שמקילות על הכניסה מאחור ותא מטען גדול יותר. אולם, אם ישתמשו בו ברוב הזמן שני אנשים, עדיף הקצר – גם בעיר (קל יותר להחנות), וגם בשטח (גמישות גבוהה יותר). 

צילום: רונן טופלברג