האגזוז בלחץ: התקנה שמאיימת על רכבי הספורט

הרגולציה מבדילה בין דגמים חדשים שאושרו לאחר יולי 2024, לבין דגמים שאושרו קודם לכן אך עדיין משווקים. הראשונים כבר מחויבים לעמוד ברף הרעש של שלב 3, בעוד האחרונים יקבלו ארכה עד קיץ 2026. לאחר מכן, רכב שלא יעמוד בדרישות החדשות פשוט לא יוכל להירשם לתנועה.

עבור יצרניות של מכוניות ספורט, המשמעות אינה מסתכמת בהחלפת משתיק קול. לעיתים מדובר בהתערבות עמוקה יותר במערכות הפליטה, בכיול ניהול המנוע, ובמצבי הנהיגה עצמם. במקרים מסוימים, בעיקר בדגמים קלי משקל ובעלי יחס הספק למשקל גבוה, עלות ההתאמה עלולה לעלות על הכדאיות הכלכלית.

המספרים שמאחורי השקט

שלב 3 של התקנה קובע רמות רעש שונות בהתאם ליחס הספק למשקל. בעוד שבשלב הקודם עמד הטווח על 70 עד 74 דציבלים, הרף החדש יירד ל-68 עד 72 דציבלים. מכוניות עם יחס הספק למשקל של עד 120 קילוואט (160 כ"ס) לטון יוגבלו ל-68 דציבלים, בין 120 קילוואט ל-160 לטון ל-69 דציבלים, ומעל 160 קילוואט (215 כ"ס) לטון ל-71 דציבלים. קיימת גם החרגה מצומצמת לרכבי ביצועים קיצוניים במיוחד, שיכולים להגיע עד 72 דציבלים, בהתאם לתנאי מבנה וישיבה.

למה זה קורה, ומי נפגע

מטרת התקנה, כפי שהוגדרה על ידי המחוקק, היא הגנה על בריאות הציבור. חשיפה ממושכת לרעש תנועה נתפסת כ"גורם סיכון לבעיות בריאותיות" לדבריהם, ובהן יתר לחץ דם ומחלות לב. אלא שבפועל, מי שנפגעים בעיקר הם דגמים ספורטיביים קלים ורועשים, בעוד רכבים כבדים ושקטים יותר, לעיתים בעלי הספק גבוה לא פחות, נפגעים פחות.

איש לא יקבל קנס אישי, אבל המחיר התעשייתי כבר מדווח או לפחות מתחיל לצוף על פני השטח; ההשקעה ההנדסית עולה, ההיצע מצטמצם, והצליל שהיה במשך עשורים חלק בלתי נפרד מחוויית הנהיגה הספורטיבית, הופך לעוד משתנה שיש לנהל בזהירות.

לאן ממשיכים מכאן?

החמרת תקני הרעש משתלבת במגמה רגולטורית רחבה שמעדיפה אחידות וניבוי על פני בידול חווייתי. מבחינה הנדסית, הפחתה של שני דציבלים מחייבת טיפול נקודתי במערכות פליטה, אך במכוניות ספורט קלות ובעלות יחס הספק למשקל גבוה, מדובר לעיתים בשינוי מהותי שמשפיע על תכנון הרכב כולו. ברמה התעשייתית, התקנה מעודדת פתרונות עקיפים, כגון ניהול צליל אקטיבי או בידוד מוגבר, במקום שיפור מכני ישיר. המשמעות היא צמצום בהבדלים המוחשיים בין דגמים ומותגים, והסטת הדגש מחוויית הנהיגה אל עמידה בתקינה. לאורך זמן, רגולציה מסוג זה אינה מבטלת את סגמנט מכוניות הספורט, אך היא מגדירה אותו מחדש, עם פחות חופש תכנוני ויותר פשרות שנגזרות משיקולי רגולציה ולא משיקולי מוצר.