דעה: בכביש כבר ניצחנו, אבל בקרוב נפסיד שוב

מי שנוהג בימים האחרונים בכבישי ישראל מרגיש כאילו עבר למדינה אחרת. נתיבי איילון זורמים, כביש החוף כבר לא נראה כמו חניון חד-סטרי ארוך במיוחד, וזמני הנסיעה מתקצרים באופן שנראה כמעט בלתי אפשרי למי שחי כאן בעשור האחרון. אפילו התחזית של ווייז בתחילת הדרך נשארת בדרך כלל מדויקת עד ההגעה.
וזה קורה למרות שנפח התנועה ירד רק מעט. על פי נתוני אגף התנועה במשטרה, נפח התנועה בימים האחרונים עומד על כ-90% מזה שנרשם לפני המערכה הנוכחית עם איראן. כלומר, כעשירית בלבד מכלי הרכב נעלמה מהכבישים. לא מהפכה תחבורתית, לא קריסה כלכלית, לא סגירת כבישים - רק ירידה קטנה יחסית במספר הנהגים.

ובכל זאת, התחושה על הכביש שונה לגמרי.
הנתונים משתקפים גם בבטיחות. ברבעון הראשון של השנה נרשמה ירידה של כ-15% במספר ההרוגים בתאונות דרכים ושל כ-17% בתאונות הקטלניות. חלק מהשיפור הזה קשור גם להפחתת התנועה.
הסיבה לכך פשוטה יחסית, ומוכרת היטב למומחי תחבורה: עומסי תנועה אינם תופעה ליניארית.

מקל וגזר

התשובה המפתיעה היא שלא חייבים לבקש מאנשים לוותר על המכונית לחלוטין. לפעמים מספיק לוותר עליה חלק מהזמן.

נניח שכל נהג יחליט שלא להשתמש ברכב הפרטי יום אחד בשבוע - לעבוד מהבית, לנסוע ברכבת או להצטרף לנסיעה שיתופית. יום אחד בלבד מתוך חמישה ימי עבודה.

במונחים פשוטים זה אומר שכל נהג מפחית כ-20% מהנסיעות השבועיות שלו. ברור שלא כולם יאמצו את הרעיון, אבל גם אם רק מחצית מהנהגים יעשו זאת - כבר מדובר בהפחתה של כ-10% מכמות המכוניות בכביש בכל יום נתון. בדיוק אותו פער קטן שמפריד בין פקק אינסופי לבין נסיעה זורמת.

הבעיה היא שהציבור נוטה שלא לשנות הרגלים רק בגלל שמישהו הסביר להם מודל מתמטי משכנע. כאן המדינה יכולה וצריכה להיכנס לתמונה באמצעות שילוב מוכר של תמריצים חיוביים ושל מגבלות.

בצד התמריצים אפשר לעשות לא מעט: לעודד עבודה היברידית באמצעות הטבות מס למעסיקים, להוזיל תחבורה ציבורית בימי עומס, לעודד נסיעה שיתופית באמצעות נתיבים ייעודיים, או להעניק הטבות חניה למי שמגיע עם יותר מנוסע אחד ברכב.
אבל ניסיון בינלאומי מלמד שלרוב זה לא מספיק.
במקומות שבהם הצליחו להפחית עומסי תנועה לאורך זמן הופעל גם הצד השני של המשוואה: אגרות גודש בלונדון ובסטוקהולם, תמחור שימוש ברכב בסינגפור, תמחור חניה דינמי והגבלות כניסה למרכזי ערים בשעות עומס.

צעדים כאלה מעוררים בדרך כלל סערה ציבורית לפני שהם נכנסים לתוקף. לאחר מכן מתברר לעיתים קרובות שהשמיים לא נפלו – וזמני הנסיעה דווקא השתפרו.
ועדיין, בישראל זה לא צפוי לקרות במהירות.

זהירות! התמכרות

הישראלים פיתחו מערכת יחסים עמוקה מאוד עם המכונית הפרטית שלהם. אלו יחסי אהבה-שנאה הרסניים ורעילים. כי כאשר מר ישראלי משלם כל כך הרבה על המכונית שלו – בקנייה שלה, באגרות עליה, בביטוח, בעלות החלפים, בירידת הערך – מר ישראלי מרגיש פראייר של ממש אם הוא לא משתמש בה כמה שיותר.

על הבעיה הזו תוסיפו את הרעה החולה של הליסינג – שם רואה הישראלי מצווה מדאורייתא לנהוג כמה שיותר כי אפילו על הדלק - המרסן האחרון - הוא לא משלם.

ואפשר גם לציין את רכיב הנוחות, בכל זאת המכונית שלנו היא לא רק כלי תחבורה. היא משרד נייד, תא טלפון פרטי, אזור ממוזג שבו אפשר לברוח מהעולם. בעוד תחבורה ציבורית, כמו שירותים ציבוריים - היא ממש לא הבחירה הראשונה שלנו ברדיפת הנוחות אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה. 

כך שבמובן הזה המכונית מזכירה מאוד כלים חד-פעמיים, קריוקי ושאר הרגלים הרסניים אנושיים. כולנו יודעים שהם מזיקים לסביבה, כולנו מבינים שהם מייצרים בעיה, וכולנו ממשיכים להשתמש בהם כי הם פשוט נוחים מדי.

אנחנו יודעים כמה מעט צריך לעשות כדי לשפר את המצב, אבל אם נקביל את זה למצב התנועה, יש סיכוי של הרבה יותר מ-90% שזה לא יקרה.