המבוך / המסמר האחרון בסטיישן של וולוו

ספק כדי להקטין את החשיבות שלה, וולוו בחרה במעין מכבסת מילים מרגיעה, שכל ייעודה לפצות על המכירות הזניחות ולתאר את הרגע החמוץ הזה לא כאקורד הסיום, כי אם התחדשות: "אחרי 70 שנה, אנחנו נכנסים לעידן של אבולוציה". זו דרך טובה, יגידו בחטיבת יחסי הציבור להסוות מספרים שהלכו והתכווצו עם השנים, עד שב-2025 הפערים היו אבסורדיים; מול 37 אלף רכבי פנאי על אדמת אמריקה, מסרה וולוו רק 4,000 יחידות של ה-V60CC.

"נמשיך בינתיים לאסוף הזמנות - עד סיום הייצור באפריל 26'", נכתב בסייפא של הצהרת המטה האמריקני. אכן פרידה "מכובדת".

סטיישן: לא רק מרכב, אלא זהות

מעט יצרניות בנו זהות כה עקבית סביב מרכב אחד כפי שעשתה וולוו. כבר בתחילת שנות ה-50, עם דגם ה-דואט, הסטיישן הוגדרה ככלי רב שימושי שמגשר בין עבודה לחיי משפחה בלי להתפשר על נוחות. בניגוד ליצרנים שראו בסטיישן הסתעפות של סדאן ותו לא, בוולוו היא הפכה לדמות ייצוגית.

דגמים כמו סדרות 140 ו-240 קיבעו את התפיסה הזו בעשורים הבאים, עם דגש על נפח אמיתי, מבנה קשיח ובטיחות. הסטיישן הפכה לסמל של רכב שמיועד לשימוש ארוך טווח, שרידות ועמידות - לא לאופנה חולפת. גם בדורות המאוחרים יותר, V70 ובהמשך V90, נשמר אותו עיקרון, גם כשהעיצוב והטכנולוגיה התקדמו. זו לא הייתה רק בחירה פרקטית, אלא ביטוי לאופן שבו וולוו הגדירה מהו רכב “נכון”.

המהלך החריג ביותר ביחסי וולוו והסטיישן התרחש בעונת 1994 של אליפות מכוניות התיור הבריטית, אז הועמדה ה-850 סטיישן על קו הזינוק תחת קבוצת 'טום ווקינשו רייסינג'. לא היה כאן ניסיון אמיתי לכבוש תארים, אלא מהלך תדמיתי מאוד מהונדס של השוודים. למרות מגבלות אווירודינמיות, המכונית הפגינה אמינות וקצב תחרותי, ובכמה מירוצים אף סיימה בעשירייה הראשונה. הנהגים ריקארד ריידל (שוודיה) ויאן לאמרס (הולנד) סיפקו לה את החותמת המקצועית הנדרשת, בעיקר את ההכרה להיות שם על המסלול. 

במבט לאחור, הדברים התגלגלו בצורה די מחושבת. באותן שנים “וולוו סטיישן” כבר הייתה שם נרדף למה שכונה בחצי חיוך “טורבו-בריק", מכונית עם מקדם גרר של לבנה, שמסתירה יכולת ממזרית. העלאת הסטיישן למסלול לא ניסתה להפריך את הדימוי הזה, אלא לחזק אותו. זו גם לא הייתה סטיישן שמתחפשת לספורטיבית, אלא כזו שמוכיחה שאפשר לעקם קצת את הפיזיקה מבלי להראות כמו חייזר. רק בעונה שלאחר מכן, עברה וולוו למרכב סדאן, אבל את החותמת השאירה ה-850.

למה הסטיישן כבר לא מתאימה לשוק של היום

גסיסת הסטיישן אינה תוצאה של כשל מוצרי, אלא של פסיקה כלכלית. בשווקים מרכזיים, ובעיקר בצפון אמריקה, מכירות הסטיישנים הפכו לשוליות ביחס לרכבי הפנאי של וולוו. במקביל, דגמים כמו XC60 ו-XC90 נושאים את עיקר המכירות והרווחיות; ה-XC60 למשל, הוכרז לאחרונה כדגם הנמכר ביותר בהסטוריה של המותג.

הפער הזה מחריף בעידן החשמול. פיתוח דגם חדש מחייב כיום השקעות כבדות בפלטפורמות, מערכות בטיחות, תוכנה ועמידה ברגולציה. כאשר מדובר במרכב שפונה לקהל מצומצם, ההצדקה הכלכלית מאבדת לגיטמציה בתוך אסטרטגיה שמבקשת לייעל מורכבות ולכנס משאבים אל דגמים שאנשים קונים בכמות גדולה, ועל כן הסטיישן פשוט נדחק לפינות.

אירופה, שוק הבית ההיסטורי של הסטיישן, היא תמונת מצב מפוכחת לגורלה. ב-2024 נמסרו ביבשת כ-1.1 מיליון מכוניות סטיישן, מתוך שוק כולל של כ-13 מיליון מסירות, פחות מעשירית מהשוק. בתוך הנתון הזה, פלח הסטיישן הפרימיום קטן עוד יותר ונשען בעיקר על מותגים גרמניים ועל מכירות לציים.

סגמנטי D ו-E, שבהם מרוכזות רוב הסטיישנים הפרימיום, הסתכמו יחד בפחות ממיליון מסירות בשנה, כולל כל סוגי המרכב. עבור יצרן כמו וולוו, זה פשוט ברקס לפרצוף; גם בשוק שבו לסטיישן עדיין יש משקל תרבותי, היא כבר אינה זוכה למשקל של "מנוע צמיחה", אלא תת קטגוריה, עם פוטנציאל רווח מוגבל ביחס למורכבות הפיתוח והייצור.

החלטה חשבונאית, לא רגשית

מומחים בשוודיה מתארים את היעלמות הסטיישן כתוצאה של שינוי במבנה הרווחיות, ולא של טעם בלבד, ובמיוחד כשקיים כוח מאוד מסיבי שמשפיע על המכירות, כלומר הסינים. הנהלות יצרנים נמדדות כיום לפי יעילות כלכלית - כמה פלטפורמות, כמה גרסאות מרכב, וכמה מהר הן מייצרות החזר השקעה. סטיישן פרימיום דורשת כמעט אותה השקעה כמו רכב פנאי חשמלי, אך נמכרת בהיקפים זעירים, ולעיתים אף מתחרה ישירות בדגם רווחי יותר מאותו מותג. במאזן הזה, הסטיישן הפכה מנכס תדמיתי, לנטל תפעולי.

למרות הפרידה מהסטיישן הקלאסית, וולוו ממשיכה לבחון אלטרנטיבות; בשוק הסיני הוצג השנה דגם XC70 חדש עם פלאג אין שעושה שימוש בשם היסטורי עם דגש על טווח (200 ק"מ על חשמל) ושימושיות. הבחירה בסין מייצגת גם את המהלכים הטקטים של וולוו בתקופה הזו: סין היא שוק שבו פרקטיות ונפח עדיין חשובים, אך חייבים להגיע באריזה שמייצרת נפח מכירות שכדאי להשקיע בו ויש בו פקטור של המשכיות.

אבל אין דרך חזרה באמת. הסטיישן כפי שהכרנו אותה כנראה לא תקום לתחיה מחודשת. אבל ההיגיון שעמד מאחוריה, רכב שמשרת חיים אמיתיים ולא רק מיתוג, עדיין כרוך בדימוי המקורי של וולוו, הגנטי שלה, גם כשהיא מדברת ללא הרף רק על חשמל, פלאג אין, קיימות וחותמת סביבתית.