כהרגלם של עניינים מעין אלו, הכול נסגר בשנייה האחרונה. הרעיון היה ברור – לבצע מיני-מסע בגרמניה אצל יצרנים אקזוטיים, ארוחת טעימות סטייל "אוטו", אם תרצו. מכתבים נשלחו, טלפונים הורמו, קשרים נוצלו – הכל בכדי להביא אליכם טעימה מעולם מוטורי מטורף מחד, אבל שפוי מאידך. לרגע נראה שהכול מסתדר. שני יצרני-על גרמניים אישרו נסיעת מבחן, ועוד סדנא שמתמחה בשיפור אקזוטיקה איטלקית הבטיחה להעמיד לרשותנו 458 עם למעלה מ-700 כוחות סוס. זה התחיל להצטייר כאובר-מסע, לא מיני-מסע. הכול הלך חלק בצורה מחשידה, ואז, כדרכן של תכניות, גם זו החלה אט אט להיפרם.
ראשונה נתלשה ה-458 המשופרת – לקוח נלהב מדי שלח אותה אל שולחן הניתוחים, ומכונית זמינה תהיה רק בשבוע הבא, כשאנחנו כבר לא נהיה באזור. אחר כך התברר ש'גומפרט' מצפים שנתאם יום במסלול בכדי לטעום מהאפולו (קצת מסובך בהתראה של כמה ימים), וש'וויסמן' דוחים את כל נסיעות המבחן ליום עיתונאים מרוכז שהם עורכים, שבועיים אחרי שאנחנו כבר נעלה בחזרה למטוס לישראל (כמה שבועות אחר כך מצבה הכלכלי החמור של החברה עלה לכותרות).
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרן
ב.מ.וו M550d. רכב השירות במיני-מסע של אוטו לגרמניה
מהמסע המפואר נותרו רק שתי תחנות: האחת – קורס נהיגה עם מיני במסלול, והשנייה – נסיעת מבחן בק.ט.מ אקסבו (באמת רחמים, אריאל – המערכת). אה, כן, והיה גם הקטר שחיבר בין שתי התחנות האלה.

70414 זה הוא
אני נפגש עם ה-M550d במינכן, זה נראה כמו המון אוטו. יש לי טקס קבוע – אחרי הוצאת המכונית מהחניון הייעודי (זה שיצאתי ממנו לפני שנתיים עם ה-M3 ללופ אלפיני, ולפני 4 שנים עם 650 לנורדשלייפה), אני עוצר את המכונית, יוצא, מדליק סיגריה ושואף אותה, ואת המכונית, לתוכי. יש לי זמן. היום מוקדש לשיטוט בכבישים משניים. יש לי עד מחר בבוקר לפני שאני צריך להתייצב בגרץ, אוסטריה, ולקבל את המפתחות של הק.ט.מ. אז החלטתי להקדיש את היום בניסיון ללכת לאיבוד בין גרמניה לאוסטריה, בתקווה למצוא מגרש משחקים לא מוכר.

גם הבימר הזו לא מוכרת לי. את סדרה חמש אנחנו אוהבים, מאוד. ה-535 היא כנראה אחת המכוניות הטובות ביותר שמיוצרות היום בעולם כולו, אבל את הגרסה הזו איננו מכירים כלל. זו M? עם דיזל והנעה כפולה? מה זה אמור להיות בדיוק? שאלות רבות וטובות, מזל שהיו לי כמה ימים ואין סוף קילומטרים בכדי לגלות את התשובה.
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרן
ב.מ.וו M550d. מנוע דיזל במכונית M?! כן!
היא מרשימה מאוד למראה, עם גלגלי ה-20 אינץ' האופציונליים, הלבן של הגוף מבליט את כניסת האוויר מלפנים ואת שני האגזוזים מאחור. יש ספוילר קטן וסמלי על תא המטען, אבל אין כאן את האגרסיביות המצועצעת של ה-M5, וללא הסמלים מאחור אף אחד בכלל לא ידע עם מה יש לו עסק.

גם לי לא היה מושג עם מה יש לי עסק. את הנתונים הכרתי, מרשימים ללא ספק, אבל בסוף היום "דיזל הוא דיזל", אמרתי לעצמי. קל לשכוח את הדעות הקדומות שלך בזמן שאתה יושב בתא הנוסעים המרשים של ה-5. בהנעה, הסנטר היפיפה של B&O מתרומם מולך, מפיק צליל נפלא ומגביר את תחושת העושר. אין כאן בלינג-בלינג, אין רעש ויזואלי, רק משטחים של חומרים איכותיים שהונחו בקפידה וכמה רמזים קלים – אחד על ההגה והשני על ידית ההילוכים. אות אחת עם שלושה פסים צבעוניים לידה, אי אפשר לטעות בהם. קל לשקוע לתוך הכיסא המחבק והנפלא הזה ולשכוח שבחזית יש מנוע תעשייתי, וכך קרה שהנעתי, לחצתי, ורק אחרי העברת ההילוך הראשונה נזכרתי – זה דיזל.
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרן
משטחים של חומרים איכותיים שהונחו בקפידה
לא כמו כולם
הסיבה שלא שמתי לב לכך שמדובר במנוע דיזל (עד להעברת ההילוך בסל"ד נמוך למדי), הייתה הצליל. הוא לא נשמע כמו דיזל, ומחט הסל"ד בשעון הטורים טסה. זה לא דיזל כמו שהכרתם בשום מקום. היכולת שלו לשנות את פרצופו מעדין וקמצן במצב החסכוני (שבו תאורת המחוונים הופכת תכלכלה ורכה), לשאגן אגרסיבי על גבול האלימות (בעת הזו נצבעים המחוונים אדום), פשוט מדהימה. 1,990 ק"ג שוקלת ה-M550 הזו, לא מעט, וזזה למאה קמ"ש ב-4.9 שניות, איטית רק בעשירית השנייה מ-M3.

ההספק מרשים (381 כ"ס ב-4,000 סל"ד), אבל הוא לא הסיפור כאן, אלא המומנט ששלושת הליטרים האלה מייצרים – 75.2 קג"מ ב-2,000 סל"ד. יותר ממה שמייצרת הפרארי F12 נניח (וגם 4,000 סל"ד מוקדם יותר). בסל"ד סרק, מייצרת המכונית הזו יותר מומנט ממה שמייצרת פורשה 911 בשיאה. איך אני אעביר את התחושה הזו? שדך את התפוקה הזו לגיר הפלנטרי 8 הילוכים המצוין של ZF, ותקבל מכונית שמאיצה, למרות משקלה האדיר, בקצב מעורר יראה. מספיק מהר בכדי לזנק מעמידה לק"מ בקצב דומה לזה של R8.
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרן
למנוע הדיזל הזה שלושה מגדשים והוא חוצה את קו ה-5,000 סל"ד בקלות

"מה יש בתוכו?" תשאל. בבסיסו, זה אותו בלוק שישה צילינדרים 2,993 סמ"ק שמניע את גרסאות הדיזל הפשוטות יותר של ב.מ.וו. רק שלכבוד ה-M שהצטרפה לשם יש כאן סידור גדישה שונה, מאוד. יש כאן שלושה מגדשי טורבו מדורגים. שלושה. שניים קטנים יחסית, שדואגים לדחף בסל"ד נמוך ובינוני, ועוד אחד גדול יותר נותן את הטון בסל"ד גבוה. התוצאה ממוטטת. כל שנתה במד הסל"ד (שנדלקת בזמן שהמחט חולפת על פניה) מתורגמת כאן להרבה כוח.
בפועל המנוע הזה דוחף מכלום סל"ד וגורם לך לחייך. בכ-4,000 סל"ד ניתן להרגיש את תחילת העבודה של המגדש השלישי, אז החיוך הופך לגיחוך דבילי שנמשך עד מעבר ל-5,000 סל"ד – ואז מתחלף הילוך והכל מתחיל מההתחלה. ויש שמונה כאלו. המנוע הזה מרשים גם בתחום לא דיזלי בעליל – הצליל. הוא נמוך, בשרני, כמעט רע – במובן הטוב של המילה. בעומס מלא הוא שולח צלילי יניקה והתנשפות, כאילו בכדי להזכיר שיש כאן מנוע בלתי רגיל. פנטסטי.
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרן
מנוע בלתי רגיל
גבול לפנייך
עושה רושם שנהג המכונית הזו לא יראה שלט כזה מול פניו. לצלול אל מלוא תהום היכולות שלה הוא בגדר משימה בלתי אפשרית. אפילו על האוטובאן, אפילו על האספלט האוסטרי המשובח. אוסטריה? כן אני כבר בגבול, מבלי לשים לב, בזכות שיוט שקט, נעים ונוח, ובגלל יכולת הדיזל הזה לטוס מבלי לצרוך דלק כמעט. 14.5 ק"מ לליטר בנסיעה מאוד לא רגועה במפלצת גדולה וחזקה. זה הזמן לחפש פינת אספלט מפותלת ולגלות האם שני טון כפולי הנעה יכולים להיחשב למכונית M.

האמת היא, שעד שהספקתי לעצור ולחשוב על תכנית, כבר נמצאתי עמוק בתוך אוסטריה, על כביש 114 הרץ בעמק בין הרים בעלי פסגה מושלגת לצד נחלים וסביב למיני אגמים. והאספלט – כמו שיש רק לאוסטרים (ולשוויצרים), דו-סיטרי, חד-נתיבי, ורץ אל ומחוץ ליערות. רגע מתפתל כהוגן ורגע נפתח לסוויפרים אין סופיים, אותם חוצה הבימר בכל מהירות שתבחר עם כל האחיזה והרגיעה שבעולם. אבל אני לא רוצה אחיזה עכשיו, אני רוצה להרגיש אותה.
צילום: אריאל אלסיבוני, יצרן
כביש 114 הרץ בעמק בין הרים בעלי פסגה מושלגת לצד נחלים וסביב למיני אגמים

הצחקתי אותה. את האספלט המגנטי כבר הזכרתי, את ההנעה הכפולה גם. זרוק למשוואה הזו גם את הצמיגים (245/40 מלפנים ו-275/35 מאחור), ותבין למה אין סיכוי שהמכונה הזו תזוז מהנתיב. לא משנה איך תערבב את הקוקטייל הזה, באיזה תערובות של עומס משתנה תפעיל את הכלים העומדים לרשותך, היא לא תתרגש. היא תבלום. תפנה. תאיץ.

מרשים, מהיר ויעיל? בהחלט. מעורר ומלהיב? פחות.

הביתה
אחרי הסיבוב בק.ט.מ אני נכנס לבימר הלבנה, יש לי מעט זמן בכדי להעביר די הרבה ק"מ מתחת לסוליות האדירות שלה. מיכאל – קצין העיתונות של המפעל האוסטרי, מסתכל עליה בהתלהבות לא כבושה. אני מבין אותו, היא נראית טוב, מיוחדת מבלי להיות מוחצנת. על הכבישים הנפלאים של אוסטריה, עם הפנים לכיוון מינכן אני מתחיל לחשוב על ההיסטוריה של ה-M ועל ה-535M הראשונה. על מה מעידה היכולת (או המחסור בה) לבצע סחיפות כוח ארוכות ומעשנות צמיגים. גשם רע מאוד מתחיל, מהסוג שניתז חזק ומהר כל כך עד שהוא מייצר שכבת מים אחידה על פני האוטובאן. צריך להאט קצת, המחשבות ממשיכות לרוץ.

מי צריך את המכונית הזו? זו הרי לא M קלאסית – חדה, קלילה ומענגת, זו מכונית גדולה, מאובזרת ומפנקת כשם שהיא מהירה, בטוחה ואוחזת. השלטים בצד הדרך אומרים לי שמינכן מתקרבת. כבר מינכן? איך זה יכול להיות? יכול להיות שנרדמתי? איך לעזאזל היא שומרת על קצב ונינוחות כזו בתנאים הללו? ואז זה הכה בי, "מי צריך אותה?" – מי שנוהג הרבה ומהר גם בתנאים ירודי אחיזה. מישהו שרוצה משהו ייחודי אבל לא רוצה להצטייר כחוליגן/נהנתן. ויש לי הרגשה שיש, באירופה לפחות, לא מעט אנשים שעונים להגדרה הזו.

צילומים מהמסע
ב.מ.וו M5. אל תדאגו, יש גם בנזין