פולקסווגן גולף GTI. דור שביעי מול ראשון
לא ברור אם מדובר במהלך מתואם או מקריות, אבל הנוסטלגיה קודמה אל קדמת הבמה בכל השקות ההוט-האצ' האחרונות. פיג'ו הביאה את ה-205 GTI להשקת ה-208 GTI, רנו הביאה את כל שושלת הקליאו החמות להשקת ה-RS ופולקסווגן הזמינה את הסבתא רבא להשקת הנכדה החדשה. אלא שפולקסווגן אף הגדילה לעשות, ואפשרה לנו לנהוג באותה GTI מקורית. מה שהתברר כתרגיל מחשבתי על תפיסות, פרופורציות וכוחה של נוסטלגיה.
צילום: מנהל

העיצוב החיצוני עדיין מושך, אפילו כיום, מפגין את כוחו של עיצוב מוצלח באמת, אבל ליד ה-GTI החדשה היא נראית זעירה. והיא באמת קטנה מאוד – קטנה יותר מפולו מודרנית, ובסיס הגלגלים שלה קרוב יותר לשל האפ! מלגולף. זה מתבטא גם בפנים צנום, ועמיתי גדל המידות מתנשא קרוב אלי, קרוב מדי – המרפק שלו חובט בי בכל תמרון הדוק. על עיצוב הפנים ואיכות הפלסטיקה באמת שאין צורך להרחיב, מלבד העובדה שזו הוכחה לכמה התקדם שוק הרכב ב-40 שנה (ואנחנו עוד בגרסה שאחרי מתיחת הפנים, עם 5 הילוכים ופנים מעודכן קלות).

הנסיעה ב-GTI הזו היא חוויה מטלטלת, תרתי משמע. היא נוקשה ומקפצת, ואוזניך המנוערות נמצאות במקביל תחת מתקפת דציבלים מכל הכיוונים, עם שפע רעשי מנוע, רוח וכביש. אחרי ההיגוי המהיר כברק של הדור החדש, קשה להתרגל לכמות עבודת הידיים הנדרשת כדי להפנות את החרטום בכבישים המפותלים הללו. גם המנוע הוא חוויה שונה לגמרי מהטורבו הגמיש של הדור השביעי – המנוע האטמוספרי של פולקסווגן גולף GTI ההיא דורש סל"ד כדי לייצר דחף, ולא מוכן לסלוח על הילוך לא נכון.
צילום: מנהל

בקיצור – בכל מדד אובייקטיבי, זו מכונית די נוראית. כזו שעיתונאי הרכב היו חוטפים שבץ בניסיון למצוא שמות תואר ארסיים עבורה אם יצרנית כלשהי הייתה מעיזה להציע לנו כיום. אבל כחלון לעידן אחר יש בה משהו מקסים. בישירות, בצורך לעבוד כדי לקבל תגמול דינאמי, והידע, עמוק באחורי המוח, שאם תפשל, שום מערכת אלקטרונית לא תזנק לעזרתך. זה אתה והיא, מנו-אה-משינו, והכביש המפותל.