ראיתי את העתיד, והנה הוא ירוק (למרות שהיה צבוע בכחול דווקא). ראיתיו, וגם נהגתי בו. ליתר דיוק, רכבתי עליו – אבל שלא תהיה טעות: זה העתיד, גם על ארבעה גלגלים. חרישי, רגוע, חלק, חסכוני, יעיל. כן, הבנתם נכון: העתיד הולך להיות זול מאוד לכיס, אבל כנראה קצת משעמם...
יש עוד זמן עד אז, לשמחתנו ולצערנו גם יחד: מנועי השריפה הפנימית עדיין משמשים אותנו, מה שמאפשר ליצירות כמו מרצדס SL65 Black או קורבט ZR-1 לרגש אותנו ולויכוחים כמו "GT-R או 911, למי יש יותר גדול" לפרוץ בחלל הבלוגים והפורומים. מצד שני, בינתיים אנחנו גם ממשיכים לשרוף פחמימנים בכמויות גדולות, מייצרים CO2 בקצב מפחיד, והורסים במרץ את הסביבה ואת האיכות שלה. ובכל זאת, העתיד שלח סנונית ראשונה אלינו, בדמות הווקטריקס VX-1: הכלי הדו-גלגלי החשמלי הראשון שהוא לא איזה גרוטאה שבקושי זזה. משהו שתוכנן בהקפדה, מיוצר במפעל אולטרא-מודרני (בפולין, אגב) בשיטות מערביות, ומבטיח להביא את הבשורה החשמלית בחבילה איכותית – אם כי, מוכרחים לומר, יקרה לאללה (עוד על כך בהמשך).במבט ראשון לא ממש מזהים שמדובר במשהו שהוחזר אלינו אחורה בזמן בסגנון סרטי הטרמינייטור. הוא נראה כמו קטנוע-מנהלים מן השורה, גם אם העיצוב דווקא לא ממש מודרני וקצת מסורבל. גם מבחינת התכונות הקטנועיות הרגילות – כושר תמרון, איכות מתלים, מרחב לרגליים, נוחות המושב, איכות ייצור – ה-VX-1 עומד בשורה אחת עם המתחריו בלי למצמץ. כלי נורמלי לחלוטין, מרשים אפילו מבחינת יציבות כיוונית וכושר הספיגה של המתלים, גם אם קצת כבד (אוקיי, במושגים יחסיים הוא מאוד כבד, אבל המשקל ממש לא מפריע בתנועה).
אבל ברגע שמכניסים את המפתח לסוויץ' ומסובבים, הכל משתנה. לוח המחוונים בהחלט עונה להגדרה "עתידני", עם גוון כחלחל ועיצוב נקי – ומה שהוא מראה שונה לגמרי מהרגיל. אחרי שהמערכת מריצה בדיקה עצמית (הכל בכלי הזה נשלט על-ידי מחשב מרכזי) צריך ללחוץ על הבלם השמאלי כדי לאפשר נסיעה, יחד עם נגיעה בבלם הימני. או-אז מופיעה המילה GO בגדול, ואפשר לסובב את המצערת ולצאת לדרך. אין אקט של "התנעה", כי אם העברת מתג ההצתה ל-On וזהו. ואגב מצערת: הרי לכם פטנט שרק מנוע חשמלי יכול לאפשר – במצב עמידה, סיבוב המצערת בכיוון ההפוך מהרגיל גורם לקטנוע לנסוע אחורה. רוורס, במלים אחרות. שימושי מאוד בכלי ששוקל 233 ק"ג ללא דלק (אבל היי, הוא ת-מ-י-ד ללא דלק. סתם בדקתי ערנות).
וכשמתחילים לנסוע – או-אז בכלל אתה מרגיש כמו כוכב באיזה סרט עתידני. הביצועים דומים לאלו של קטנוע 125, בגדול, אבל היציאה מהמקום מהוססת יותר; במהירות נמוכה המערכת הממוחשבת מונעת ממלוא עוצמת המנוע לבוא לידי ביטוי, אולי כדי למנוע סחרור גלגל אחורי בתנאי אחיזה ירודים. בכל זאת מדובר במנוע חשמלי, עם המון מומנט כבר מאפס. בערך ב-30 קמ"ש כבר מגיע מלוא הכוח לגלגל, ואז התאוצות קרובות יותר לאלו של קטנוע 250 סמ"ק. משם ועד 80-90 התאוצה לינארית, חזקה מאוד ומרשימה.
וכל זה גורם לתחושה סוריאליסטית... בגלל השקט. הווקטריקס לא מייצר רעש. הוא גולש בחרישיות ברחובות, כמעט ללא צליל, חלק לגמרי; אנשים, נשים וטף מביטים בך בתמהון, משל היית טום קרוז ב"דו"ח מיוחד" או "השופט" סילבסטר סטלון... לתחושה הזו של עתיד, ועוד עתיד נקי ושקט, תורמת גם הידיעה שחתימת ה-CO2 שאחראי לה הכלי הזה היא שולית (ולא אפסית, אגב: נכון שהכלי עצמו אינו מייצר CO2, אבל את החשמל שהוא צורך מייצרים – נכון להיום – על-ידי שריפת פחם).
צילום: תומר פדר
***
אבל הסיבה האמיתית להרגשה שזהו כלי-תחבורה ששייך לעידן אחר נעוצה בהרגלי הנהיגה/רכיבה שהווקטריקס מכתיב: קודם כל, טווח הנסיעה מוגבל. אבל באמת מוגבל – משהו בין 50 ל-80 ק"מ, בתנאים מעשיים, וככל שתפתח מצערת חזק יותר כך יתקצר הטווח. יש גם השפעה מהותית לאופי הנסיעה: בתוך העיר, היכן שהמהירויות נמוכות וההאטות תכופות, תקבל את הטווח הגדול ביותר. זאת מאחר והווקטריקס – בדומה למכוניות היברידיות – נעזר ומסתמך על בלימה רגנרטיבית כדי לטעון את מצבריו. אלא שיש הבדל אחד מהותי: במכוניות הנהג אינו מעורב במה שקורה בין הגלגלים למצבר. פשוט מאטים והמצבר נטען. הווקטריקס, לעומת זאת, מצויד במערכת בלמים רגילה ששימוש בה אינו מייצר חשמל כלל; על הרוכב להפעיל בלימה רגנרטיבית בעצמו, באמצעות סיבוב המצערת בכיוון הפוך לרגיל (אותו כיוון שבעמידה הפעיל את הנסיעה לאחור). בלימה זו מופעלת, כמובן, רק על הגלגל האחורי, אבל היא יעילה במפתיע ומאפשרת לקטנוע הגדול להגיע לעצירה מלאה. הלכה למעשה, אומרים אנשי ווקטריקס, ניתן להשתמש בבלימה הרגנרטיבית ב-80% מהזמן; הניסיון שלי אומר שזה יותר קרוב ל-95%, כל עוד אתה סבלני ולא ממהר.
וזו בדיוק הנקודה: הווקטריקס גורם לך להיות סבלני מאוד, ובכלל לא למהר. אתה מוצא את עצמך קורא את התנועה קדימה, מפעיל את הבלימה הרגנרטיבית מוקדם מאוד כדי לא להזדקק לבלמים עצמם ובכך לאבד טעינה יקרה.
כי טעינת המצבר הופכת להיות משימה עיקרית וחשובה עם הווקטריקס. מספיק לבלות יום אחד במחיצת סנונית-העתיד הכחולה החשמלית הזו כדי להבין, לתפוס ולהפנים את המשמעות של רכב חשמלי – משמעות שלא ממש קולטים כאשר קוראים עליו. למשל: 50 ק"מ זה ממש לא הרבה, והטווח אינו יותר מכך אם אתם יוצאים קצת מחוץ לעיר, ופחות אם יש הרבה עליות בדרך או נוסע נוסף מאחור. ואם נתקעתם בלי "דלק" – דהיינו, נגמר המצבר – אתם לא ממש יכולים לצלצל לחבר שיקפוץ ויביא לכם כמה אמפרים מתחנת הדלק הקרובה. "תדלוק" כאן דורש יציאת חשמל 220 וולט, ומשך זמן של לפחות שעתיים כדי להביא את המצבר למצב שמיש עם טווח חצי-סביר. זה אומר שאם נתקעתם באיילון, אתם תקועים באמת ומכאן ואילך רק גרר יעזור. ולאחר שיבוא הגרר וייקח את הכלי שלך לחוף-מבטחים עדיין צריך כמה שעות כדי לטעון אותו...
זה אומר שאתה נותן לקחת לעצמך מרווחי-בטחון גדולים מבחינת כמה "דלק" עוד נשאר לך. אם בקטנוע רגיל אתה נותן למחוג לרדת אל מתחת לטווח האדום כי אתה יודע שעוד שלושה קילומטרים יש תחנת דלק, ומקסימום אפשר לטלטל אותו ימינה-שמאלה ולסחוט עוד כמה טיפות מהמיכל, הרי שכאן תעדיף לא לקחת צ'אנסים.
***
כל זה אומר שנכון לעכשיו, הווקטריקס מתאים לפרופיל-שימוש מאוד מוגדר, ודי מוגבל – היבואן עצמו הוא הראשון שמודה בכך. נסיעה מהפרברים לעבודה בעיר וחזרה בסוף היום, עד 20 ק"מ בכל כיוון כדי שיהיה ראש שקט – אין בעיה. אם יש חניה מסודרת ושקע חשמל בעבודה, עוד יותר טוב, והמרחק היומי עולה בהתאם. שימוש ככלי עירוני בלבד – גם בסדר, כי לא סביר שתעבור את מכסת הקילומטרים המחייבת טעינה מחדש לפני סוף היום, ותמיד יש סיכוי למצוא בית-קפה עם שקע שאפשר להתחבר אליו.
אבל לשימושים אחרים... ובכן תופתעו לראות כמה מהר נגמרים 50 ק"מ. ואם לא תכננת את המסלול כמו שצריך תמצא את עצמך מעיף מבטים מודאגים אל מד-הטעינה, ואל מחוון טווח-הנסיעה הנותר – עוד פרט שגורם לך לשנות דפוסי שימוש ברכב: בצע כמה תאוצות נמרצות והמספר שמראה שעון הקילומטראז' הנותר יורד פלאים. מתן את יד ימין והורד מהירות, והמספר חוזר ועולה. כאשר קיבולת המצברים יורדת מתחת לסף מסוים, אגב, עובר הקטנוע בעצמו למוד חירום: המהירות המירבית, שמוגבלת כרגיל ל-100 קמ"ש, יורדת עוד יותר (לכ-70 קמ"ש), ולא מתאפשרת תאוצה מירבית. אם אתה כבר בשלב הזה, כדאי שתהיה קרוב לבית או למקום אחר בו ניתן להתחבר למקור חשמל. ובעניין זה: מתחת למושב יש כבל באורך של כשלושה מטרים, מסוג שנראה כי יכול לעמוד בפני מתקפה עם גרזנים, פטישי 5 קילו ושואה גרעינית; אבל כדי לטעון את הווקטריקס אצלי מתחת לבית נאלצתי לחבר יחדיו שלושה כבלי-חשמל מאריכים, כדי להגיע מהשקע בדירתי בקומה הרביעית עד לקטנוע למטה – וזו בעיה לוגיסטית שטעונה פתרון.
צילום: תומר פדר
***
כל האמור לעיל נכון למעשה לגבי כל קטנוע חשמלי הקיים בשוק העולמי כיום (וגם בישראל), לא רק לווקטריקס. חלק מהבעיות יפתרו על ידי מצברים מתקדמים יותר, וכאלה אכן עומדים להגיע. בתוך כשנה יוצע הווקטריקס עם אופציה למצברי ליתיום-איון, אשר יגדילו משמעותית את טווח הנסיעה ויקצרו את זמני הטעינה. בעיות של מציאת נקודות טעינה, במיוחד ליד הבית – מה יעשה מי שגר בקומה 16 וקטנועו חונה ברחוב? – הן כבר קשות יותר לפתרון, לפחות עד שתיפרש כאן רשת ארצית; וזה משהו שכנראה ייקח עוד זמן.
בהנחה שלמרות כל האמור לעיל אתה נמנה על אלו שהווקטריקס פרקטי עבורם, הרי שיש תמורה, ואפילו הרבה תמורה. קודם כל, בגלל העניין הירוק. הווקטריקס הוא כלי ידידותי להפליא לסביבה, ומהווה גם הצהרה גלויה וברורה אודות המשתמש בו והיותו בעל תודעה אקולוגית מפותחת. שנית, כסף. תג המחיר של ה-VX-1 מפחיד למדי במונחי קטנועים – 47,000 ש"ח; כפול מקטנוע מנהלים 250 סמ"ק זול כמו סאניאנג ג'וימקס, ו-50% מעל מחירי התוצרת היפנית היקרה יותר; אבל בראייה לטווח של מספר שנים התמונה משתנה מהותית. בהנחה צנועה שאתה מכסה 40 ק"מ ביום בממוצע (נעגל את זה ל-1000 ק"מ סבירים בחודש, שהם 12,000 בשנה) – עם קטנוע 125 סמ"ק שמקביל ל-VX-1 מבחינת ביצועים תשתמש בכ-400 ליטרים דלק בשנה, שהם כ-2000 ש"ח. כמעט כל העלות הזו תחסך על-ידי שימוש בקטנוע חשמלי. בנוסף, הווקטריקס נחשב לכלי 50 סמ"ק מבחינת ביטוח, מה שמביא לחסכון נוסף של מעל 1000 ש"ח בשנה.
אבל החיסכון המשמעותי ביותר הוא באחזקה. הווקטריקס כמעט ואינו דורש טיפולים שוטפים, וכאן נחסכים עוד אלפים רבים של שקלים בשנה. אין מכאניקה, אין שמן שצריך להחליף, אין תמסורת מסובכת. יש למעשה מנוע חשמלי וזהו. אפילו רפידות בלמים ידרשו החלפה לעתים נדירות ביותר מכיוון שהמנוע החשמלי הוא שאחראי למרבית הבלימה. בהשוואה לקטנועי-מנהלים 250 סמ"ק, שאומנם מציעים ביצועים עדיפים על הווקטריקס אך רמה דומה של נוחות ופאר, המשוואה הפיננסית נוטה עוד יותר לטובת הכלי החשמלי.
למעשה, מספיקות כשלוש שנים כדי שהווקטריקס יצדיק כלכלית את השימוש בו, וכל שנה מעבר לכך היא בונוס כספי נטו. גם התרומה לאיכות הסביבה היא בונוס, אם כי מסוג אחר; ובכל מקרה נראה לי שזה רק עניין של זמן עד שהבחירה תלקח מידינו. המפגש עם הווקטריקס סייע לי להבין את המשמעות: בעתיד הקצת יותר רחוק שממנו הגיע אלינו הווקטריקס כקדימון, כבר יאסר השימוש במנועי שריפה פנימית, הרחובות יהיו מלאים בכלי רחב חרישיים, הולכי רגל יפתחו תגובות של טייסי-קרב, האוויר בערים יהיה נקי, והנהגים יהיו אדיבים להפליא זה לזה ולא ישפכו מאפרות החוצה מהרכב.
מפחיד, הא?
המבחן התפרסם בגליון אוטו 275, ינואר 2009