לא ממש אהבתי את ההונדה ג'אז הקודמת, שהיתה בעיניי רעיון מבריק עם ביצוע בינוני.
הונדה אומנם הצליחו ליצור בה חלל פנימי אדיר מנפח קטן, הקנו לה יכולת תמרון מעולה בזכות קוטר סיבוב מופלא וקיימו את הבטחת צריכת הדלק הפנטסטית של המנוע הלא-שגרתי. אבל, בתהליך נעשו יותר מדי פשרות: כיול המתלים היה נוקשה וחובט, ההגה החשמלי מעורפל ומנותק, המרכב הגבוה רגיש לרוחות צד ואחיזת הכביש בינונית. אפילו המנוע החסכוני אכזב בגלל רמת רעש גבוהה ואופי "שטוח" ונטול מחץ.
לג'אז החדשה משימה קשה: לשמר את יתרונותיו של הדור הקודם ולשפר את נקודות התורפה שלו. לשם כך נעשו מספר שינויים: המרכב גדל (ב-5.5 ס"מ לאורך, ו-2 ס"מ לרוחב) בעוד העיצוב שמר ברובו על המאפיינים המקוריים. מבנה השלדה שמר על התכנון הייחודי (מתלה קורת פיתול שטוח מאחור ומיכל דלק הממוקם מתחת למושבים הקדמיים) ויחד עם הממדים המוגדלים (5 ס"מ בבסיס הגלגלים וכ-3 ס"מ במפשקי הסרנים) אמור לספק מרחב פנימי עוד יותר מרשים, בד בבד עם אחיזת כביש ויכולת דינאמית משופרות.
יחידות הכוח הוחלפו למנועים עם טכנולוגיה "קונבנציונלית" יותר – 16 שסתומים בתזמון משתנה – שמציעים יותר הספק ואופי נמרץ מבעבר, לצד – כך הונדה – שיפור בצריכת הדלק.
בתא הנוסעים התווספו מספר רב של שיפורים, בהם המושבים האחוריים המתקפלים בתנועה אחת ליצירת רצפה שטוחה וחלל הטענה עצום; הדלתות האחוריות רחבות מבעבר; המושבים הקדמיים מאפשרים השכבה מלאה ליצירת מעין "מיטה זוגית"; תא המטען הענק (427 ליטר!) מאפשר חלוקה למספר אזורים, עומקים ("בזכות" ויתור על גלגל רזרבי) ונקודות עיגון – ועוד ועוד.
כל שנותר לבדוק עתה הוא האם הדור החדש מקיים את הבטחת הקונספט הגאוני של הדור הקודם, ולצורך כך התייצבו במערכת שתי הגרסאות: 1.2 ו-1.4 ל', עם "טוויסט" מעניין בין המושבים הקדמיים – מוט הילוכים ידני למהדרין.
קטנה גדולה
אם המטרה של הההונדה ג'אז היא להיות גרסה מודרנית ומוצלחת של קודמתה, אז לפחות מהבחינה הויזואלית היא עושה עבודה מצוינת.
צילום: תומר פדר
גם בפנים מדובר בפרשנות מודרנית לעיצוב הקודם, ולמרות צבעים קודרים ופלסטיקים נוקשים, ישנה תחושה עשירה ו"סיוויקית" באמצעות שפע המסכים הדיגיטליים והקונסולה המרכזית הכסופה-עדכנית. אולם את מרכז הבמה תופסת הפונקציונליות המתוחכמת. כמעט כל גומחה תוכננה עם מחשבה לאחסן ציוד של הנהג והנוסעים – בקבוקים, דפים, מטבעות, טלפונים סלולריים, דיסקים, צעצועים, נגני מוזיקה ומה לא. לכל אביזר יש מקום ייעודי לו בקוקפיט, ישנו שפע של תאים נסגרים, את המאפרה אפשר להעביר למספר מיקומים שונים ותא הכפפות מציע אופציה לקירור משקאות.
גרסת ה-1.4 ל' הבכירה כללה גם שפע אבזור אופציונאלי שאינו טריוויאלי בקטגוריה: גג פנורמי, בקרת אקלים ושיוט, סטריאו עם חיבור USB ועוד. גרסת ה-1.2 ל' היתה דלה יותר, אך גם היא כללה 6 כריות אוויר, בקרת יציבות ומחשב דרך, שמגיעים כסטנדרט.
תנוחת הנהיגה טובה מאוד בזכות הגה המתכוונן לעומק, המושבים רחבים ותומכים היטב, ולמרות שחלק מהמתגים והפקדים אינם איכותיים דיים והתפעול לא תמיד אינטואיטיבי, תא הנוסעים הוא בהחלט מקום נעים, על אחת כמה וכמה אם אתם מתרווחים במושב האחורי, אשר מציע כקודמו מרחב מחייה של משפחתית-גדולה ולא סופרמיני מצומקת.
אורבניזציה
ההונדה ג'אז מציעה ראות טובה מאוד – גם לפנים, גם לאחור וגם לצדדים. מצד שני, בכל מה שקשור ללוחמה בתנועה אורבנית, נרשמים שני חסרונות בולטים: עם הגדילה בממדים נפגע כושר התמרון המופלא של הג'אז המוחלפת והוא צמח במטר אחד (מ-8.8 מטרים ל-9.8). היא עדיין עושה פניות פרסה במקומות שאחרות לא יצליחו, אבל כבר לא "על המקום"; הנקודה השנייה שנפגעה היא הראות של גבולות המרכב – מעמדת הנהג קשה לראות היכן נגמר מכסה המנוע הקצרצר, והדבר מפריע מעט בחניות עירוניות צפופות.
צילום: תומר פדר
בכבישים מהירים לעומת זאת, היכולת בעיקר שופרה, ובולטת ביותר היא נוחות הנסיעה. נכון, הג'אז עדיין קופצנית למדי על שיבושים גדולים ולא אוהבת כבישים גליים, אך ספיגת המהמורות שודרגה באופן ניכר וכך גם בידוד הרעשים. השאון היחיד שעדיין בולט הוא זה של המנוע, אשר מהמהם ללא הפסקה בהתניידות בינעירונית וצווח בחדווה ככל שמאמירים לטורים יותר גבוהים. ב-1.4 ל' הבשרני יותר, זאת סוגיה פחות מוחשית, מכיוון שיש די והותר כוח בסל"ד ביניים כדי לא להזדקק לטיפוס לקצה מחוג הטורים. אך ב-1.2 ל' התזזיתי, סל"ד גבוה הוא הכרח (אחרת נופלים ל"בורות" בין ההילוכים), וכך גם הרעש שנלווה אליו. מצד שני, למנוע הקטן יש אופי חלק ומזמין יותר בטורים גבוהים, וכשמשודכת לזה תיבה ידנית מצוינת, עם יחסים קרובים ומוט הילוכים זריז תפעול ומלא רגש – זה אפילו כיף גדול.
קשה להאמין עד כמה תיבה ידנית ומנוע תוסס משדרגים את חווית הנהיגה בסופרמיני מודרנית, והדבר בולט שבעתיים דווקא במכונית שיכולתה הדינאמית אינה מעלתה הגדולה ביותר. הג'אז אולי טובה מבעבר, מציגה אחיזה גבוהה בהרבה, שלדה מאוזנת למדי ופחות זוויות גלגול, אבל זה עדיין לא ברמה של מובילות הקטגוריה – היא נוטה לתת היגוי בשלב די מוקדם ומנותקת מדי מהנהג, בעיקר בגלל הגה מדויק ובשרני אך "שקוף" לחלוטין.
כל זה נכון ל-1.4 ל', ומחריף ב-1.2 ל' – ההגה מעורפל ומלאכותי מדי, האחיזה נמוכה יותר (בגלל צמיגים צנועים יותר), ריסון המרכב פחות יעיל והבלמים "עצבניים" מדי. בשתי הגרסאות הם אומנם מספקים עוצמת בלימה טובה, אך ה-1.4 ל' נהנית מדוושה פרוגרסיבית ונעימה יותר.
משוואה בשני נעלמים
הג'אז החדשה עושה עבודה טובה בהרבה מקודמתה. לא משנה אם מדובר בגרסת ה-1.4 ל' (הטובה יותר, ולאו דווקא בגלל המנוע) או ב-1.2 ל';
כעת יש להונדה מכונית קטנה-גדולה אמיתית, שמשפרת את היתרונות הוורסטיליים של קודמתה ולא נופלת כמוה בפרק הנהיגה. אלטרנטיבה משכנעת למשפחתיות הקונבנציונליות.
המבחן המלא מופיע ב'אוטו' מס' 275
