חשמליות או בנזין: מי נוסע יותר בישראל?

החשמליות נוסעות יותר

מכונית חשמלית חדשה, עד גיל שלוש, נסעה בשנת 2025 בממוצע 21,300 ק"מ, לעומת 18,300 ק"מ במכונית בנזין מקבילה. מדובר בפער של כ-16%. מכוניות פלאג-אין היברידיות רשמו נתון זהה לחשמליות, בעוד שהיברידיות רגילות הגיעו ל-20,300 ק"מ. בראש הרשימה נמצאות דווקא מכוניות הדיזל החדשות, עם 24 אלף ק"מ בשנה.

החשמליות היו רק 4.9% ממצבת המכוניות הפרטיות בישראל, אבל היו אחראיות ל-7% מכלל הקילומטרים שנסעו המכוניות הפרטיות. עם זאת, הנתונים אינם מוכיחים שההנעה החשמלית עצמה גורמת לנהגים לנסוע יותר. גם גיל המכונית, אופי השימוש ועלויות הנסיעה עשויים להשפיע, כך הלשכה.

פער גדול אפילו יותר נמצא בין מכוניות בבעלות פרטית לרכבי ליסינג. מכונית חדשה בבעלות חברת ליסינג נסעה בממוצע 26,600 ק"מ בשנה, לעומת 16,700 ק"מ בלבד למכונית חדשה בבעלות פרטית, כמעט 60% יותר. מכוניות בבעלות חברות הגיעו ל-25,300 ק"מ, ורכבי השכרה ל-24,500 ק"מ.

בצד המשומשות, מכונית בת שלוש שנים מליסינג עשויה לצבור כמעט 80 אלף ק"מ, לעומת כ-50 אלף ק"מ במכונית מקבילה בבעלות פרטית, אם נסעו בהתאם לממוצעים האלה. זה לא בהכרח משקף מצב מכני רגיש, אבל בהחלט נתון שכדאי להביא בחשבון.

המוניות נפרדות מהדיזל

שינוי מעניין נוסף, שכמובן מתכתב גם עם מקומות אחרים בעולם, מתרחש בענף המוניות. לראשונה בישראל, מספר המוניות ההיברידיות עקף את מספר מוניות הדיזל: 12,900 לעומת 10,200, בהתאמה. שנה קודם לכן - היחס היה הפוך.

דווקא המוניות החשמליות, שמספרן עדיין קטן ועומד על כ-650 בלבד, נוסעות הכי הרבה: 65,700 ק"מ בשנה בממוצע, לעומת 63,600 ק"מ במונית היברידית ו-60,800 ק"מ במונית דיזל. במילים אחרות, מונית חשמלית ממוצעת נוסעת יותר מפי 4 ממכונית פרטית ממוצעת בישראל.

גם גיל המכונית משפיע מאוד על הנסועה. מכוניות פרטיות עד גיל שלוש, בבעלות פרטית, נוסעות בממוצע 16,700 ק"מ בשנה. בגיל 10 עד 13 הנתון יורד ל-12,100 ק"מ, ובמכוניות בנות 20 עד 29 שנה הוא עומד על 9,100 ק"מ בלבד. מכוניות בנות יותר מ-30 שנה, ובהן רכבי אספנות, נוסעות בממוצע רק 4,300 ק"מ בשנה.

עוד עולה מהנתונים שכ-67% מהמכוניות בבעלות פרטית נוסעות עד 15 אלף ק"מ בשנה, ורק 7.4% עוברות את רף 25 אלף הק"מ. כלומר, מי שנוסע 30 אלף ק"מ בשנה במכונית הפרטית שלו נמצא בקבוצה קטנה יחסית של נהגים.

אלו שבקושי נוסעים

מעניין לגלות שלא כל הישראלים מכלים את זמנם בכבישים. כמעט אחת מכל שמונה מכוניות בבעלות פרטית נוסעת פחות מ-5,000 ק"מ בשנה, מרחק שמסתכם בפחות מ-14 ק"מ ביום בממוצע. למרות השימוש המצומצם, גם בעלי המכוניות האלה נדרשים לשלם ביטוח, אגרת רישוי, תחזוקה ולספוג ירידת ערך.

יותר מכוניות, לא מספיק כבישים

אבל הנתון המדאיג ביותר, שכבר הפך לתעודת עניות בישראל, אינו קשור לחשמל או לבנזין, אלא לעומס בכבישים. בין השנים 2005 ל-2025 גדלה מצבת כלי הרכב בישראל פי 2.1, והנסועה הכוללת עלתה ב-66%. באותה תקופה אורך הכבישים גדל ב-43% בלבד, ושטחם ב-31%.

במילים אחרות, מספר המכוניות גדל בקצב מהיר בהרבה מהתשתיות שאמורות לשרת אותן. גם אם הנהג הממוצע אינו נוסע יותר קילומטרים מבעבר, יש הרבה יותר כלי רכב שחולקים את אותה רשת כבישים.

לשם השוואה, בשנת 2024 עמדה הנסועה השנתית לנפש בישראל על 6,900 ק"מ, יותר מאשר ביפן ובשוודיה, שם נרשמו 5,600 ק"מ בלבד, אבל פחות מאשר בבריטניה, בהולנד ובדנמרק.

המספרים של הלמ"ס זזים לכאן ולשם כשזה נוגע לאופי שימוש ותכונות מנועים, אבל הבעיות האקוטיות לא נפתרות; מספר הנהגים וכלי הרכב ממשיך לגדול - וכל עוד הכבישים אינם מדביקים את הקצב, גם מי שנוסע רק כמה אלפי קילומטרים בשנה יאלץ לשרוף את הזמן והכסף שלו בכביש מפוקק.