פורמולה 1: פרארי קיבלה סמל, לא ניצחונות

בנייה סבלנית ושיפור מצטבר

לואיס המילטון, יליד 1985 בסטיבנאג’ שבבריטניה, נחשב לאחד הנהגים הגדולים והמשפיעים בתולדות סבב הפורמולה 1. הוא פרץ לחזית עם בכורה במקלארן בעונת 2007 ונאבק על התואר כבר בשנה הראשונה, וב-2008 זכה באליפות הראשונה שלו. ב-2013 עבר למרצדס ופתח רצף דומיננטי בעידן ההיברידי עם שש אליפויות נוספות בין 2014 ל-2020, שהעלו את מאזנו לשבע אליפויות, משווה את שיאו של מיכאל שומאכר. 

את השנה הראשונה בפרארי, הוא מגדיר כתהליך מסודר ולא כמרדף אחרי כותרת. “מי שלא חי בתוך קבוצה לא תמיד מבין כמה זמן לוקח ליישר קו, נהג והנדסה, נהיגה ואסטרטגיה, פיתוח ומציאות של סופי שבוע משתנים. זה לא קורה בלילה אחד”. המילטון מדבר על שעות סימולטור, ניסויי סט אפ, והשוואת חבילות אווירודינמיות מסוף שבוע לסוף שבוע. “אין קסמים. יש החלטות קטנות שמצטברות לפער גדול. צריך סבלנות”.

ביקורת

המעבר של המילטון לפרארי לא התנהל על מי מנוחות. באיטליה עקבו אחרי הטונים בזמן אמת ובמיוחד אחרי המירוץ האחרון בהונגריה: “אני חסר תועלת, זו לא אשמת הצוות”, צוטט המילטון בעיתון "לה גאזטה דלו ספורט", ואף הוסיף באותו סוף שבוע את המשפט הנוקב: “אולי פרארי צריכה להחליף את הנהג”. 

מוקדם יותר בעונה, הגדיר את ספרד “המרוץ הכי גרוע שלי”, ובמקביל פרד ואסר, מנהל הקבוצה ניסה להנמיך להבות וטען שהפערים הם עניין של מאיות. בספרד, עיתונאים שהיו במעגל הדברים, ציטטו את אלוף העבר ארטורו מרצאריו (אחד הנהגים שעצר כדי להוציא את ניקי לאודה מהמכונית הבוערת ב-1976) שטען שהמהלך כולו היה “עסקה מסחרית יותר מספורטיבית”, ואף סבור שחלק גדול מהארגון "לא תמך בו מלכתחילה".  

כך שבין לבין, מתוארת כאן תמונה של הסתגלות קשה, דינמיקה פנימית תובענית וצורך בזמן כדי לייצב ביצועים כהלכה. וזמן כידוע, הוא לא החבר הכי טוב של בעלי המניות. 

בהקשר זה, המילטון מודע לדברים ולא מתעלם מרגעים פחות סימפטיים - לעצמו ומול הקבוצה והקהל: “היו מרוצים קשים, היו רגעים של תסכול”, הוא מודה, “אבל כשאתה בוחן את המדדים הפנימיים: אמינות, קצב מרוץ נקי, תקשורת בפאנל הטכנולוגי, אתה רואה קו מגמה שעולה. מי שבקבוצה מרגיש את זה”. על הציפייה מבחוץ הוא אומר: “אפשר לדמיין מה הם חושבים. אבל להבין באמת - מבינים רק מבפנים”.

ברמה המנהיגותית הוא מתאר תפקיד כפול. “להביא אנרגיה ולתרגם אותה למשמעת. הלחץ בפרארי אמיתי והוא גם יפה, הוא דוחף אותך. התפקיד שלי הוא להפוך את זה לכוח שמייצר עקביות”. לצד זה, הוא מדגיש דיאלוג פתוח עם המהנדסים ונכונות להודות בטעות ולשנות כיוון כשנתונים מראים אחרת. “זו בגרות של קבוצה. אתה לומד אותם והם לומדים אותך. אי אפשר לדלג על זה”.

לאודה, פרופורציות וחיים מחוץ למסלול

חלק ניכר מהשיחה שלו מוקדש לניקי לאודה, המנטור שאצלו למד משמעת ישירה ואומץ לקבל החלטות לא פופולריות. “ניקי ידע לקלף רעש ולהשאיר את העיקר. הוא אמר לי פעם, אתה נהג עד לשד העצם, תן למעשים לדבר”. המילטון מספר שהקו הזה מלווה אותו גם ברגעים קשים. “כשקשה חוזרים לבסיס, נהיגה נקייה, החלטות פשוטות, כבוד לנתונים”.

מחוץ למסלול הוא שומר על איזון דרך יצירה. “אני צריך גם מוזיקה ועיצוב ופרויקטים אישיים. זה לא בורח מהעבודה, זה עוזר לחזור חד יותר. אחרי שאני פורק יצירתית, אני מדויק יותר על המסלול”.

לסיכום, הוא מבקש להישפט על ההתקדמות המצטברת, לא על מרוץ בודד. “אנחנו מתקדמים. כולם רואים את יום ראשון, אני רואה גם את שני עד שבת, איך מתכננים, מתרגלים, מתקנים. אם היסודות חזקים, התוצאות יגיעו. זה תמיד עובד כך”. ואז הוא חוזר לאותה נקודת פתיחה. “זה באמת מיוחד לנהוג באדום, אבל לא התרגשות מנצחת מרוצים. עבודה מנצחת מרוצים. ורומא, כבר אמרנו, לא נבנתה ביום”.