אם תעשו לישראלי הממוצע מבחן אסוציאציות מהיר, קרוב לוודאי שאף אחד לא יכתוב "ביצועים" בהקשר של סקודה אוקטביה. זה אומנם אחד המותגים האירופאים המובילים בארץ מבחינת מכירות, אך שמו נקשר יותר בתאי מטען ענקיים מאשר בביצועים חורכי אספלט, והעובדה שכמעט כל מונית שניה היא סקודה בטח לא מוסיפה סקס-אפיל לתדמית. גם היבואן לא ממש טורח לטפח לסקודה תדמית ספורטיבית, ואולי בצדק – הרי יש באמתחתו גם את סיאט הלאטינית ומותג ה-GTI החזק של פולקסווגן, אז למה לבלבל את הקונים?

ובכל זאת, מדי פעם הם מנסים, ומביאים את האוקטביה RS לביקור נימוסין. בסיבוב הקודם, היא זכתה ליחס אוהב מהעיתונות, אבל קצת פחות מצד הקהל, וזו כנראה הסיבה שקשה לי להיזכר מתי ראיתי אחת על הכביש. ובכל זאת, קצת אחרי השקת הדור השלישי של האוקטביה, הוחלט שוב על יבוא האחות החזקה לארץ הקודש. עם יותר מכפול הספק מאשר גרסת הליסינג, מתלה אחורי רב-חיבורי במקום קורת פיתול, ועם אבזור עשיר יחסית לגולף המקבילה (יש קסנון ולדים, חיישני חניה וחישוקים גדולים יותר) – במחיר מעט נמוך יותר. וכמו בעבר, אם תתעקשו (ותסכימו לשלוף עוד 3,000 שקלים מהארנק) תוכלו לקבל את גרסת הסטיישן. אם כבר רכב הובלות מהיר, אז עד הסוף.

האם הצ'כים הצליחו לשמור על נוסחת הקסם, עם אותו תמהיל מוצלח בין יכולת לשימושיות?
צילום: תומר פדר
האם ה-RS החדשה תשייך את סקודה למועדון הספורטיביות?
בלי מסיכות
היא מחכה לנו בכחול-סקודה בוהק, לא מזכירה בכלום את אחיותיה הלבנות עם המונה. הספויילר מאחור וחישוקי ה-19 אינץ' (אופציה בחו"ל, סטנדרט בארץ), העטופים צמיגים נמוכי חתך, יחד עם פגושים שונים, משנים לחלוטין את אפקט ההגעה של האוקטביה המוכרת. יכול להיות שבאפור-עכבר-ליסינג או לבן היא תבלוט פחות, אבל רכב המבחן משך תשומת לב ברמה שלא זכורה לנו כבר הרבה זמן – מתדלקים, שכנים וסתם עוברי אורח לא הפסיקו לנעוץ עיניים, להעיר ולבקש סיבוב. היא כבר לא זאב בעור כבש. ממש לא.

תא הנוסעים דווקא שומר על איפוק – קצת "קרבון" בדוגמת J-Bird (מי שגדל בשנות השמונים מכיר. מי שלא – שישאל את אבא) על הדלתות וסביב ידית ההילוכים; הגה שונה עם כיתוב RS צנוע; מושבים עמוקים יותר; כמה נגיעות תפרים אדומים – ותו לא. שום דבר לא צועק ספורטיביות, אבל שום דבר גם לא פוגע בפרקטיות המוכרת של האוקטביה – המרווח לארבעה נדיב (מי שיושב באמצע מאחור יסבול ממחסור במקום לרגליים), תא המטען ענק והאבזור עשיר. גם ההתנעה לא צועקת ספורטיביות – צליל המנוע רגוע למדי, ולא ימשוך תשומת לב לא רצויה, אך מצד שני גם לא יפרוט על שום נימים חבויים.

התיבה הדו-מצמדית משלבת לראשון ואנחנו גולשים מהחניה אל האספלט המשובש שמרפד את הרחובות סביב סוכנות סקודה בחיפה. אהה! – או בעצם, איי! – עכשיו אין שום ספק שאנחנו לא באוקטביה רגילה. הקשחת המתלים הנדרשת שעברה גרסת ה-RS לעומת אחיותיה החלשות, יחד עם הצמיגים נמוכי החתך (225/40R19) הופכים את הנסיעה על כביש משובש לעניין בעל השלכות כירופרקטיות ישירות.
צילום: תומר פדר
דוושות ספורטיביות בגימור אלומיניום
ולא מדובר רק בנוחות – עם צמיגים כאלו צריך לשים לב במיוחד לחריצים בעלי שפה חדה. פגיעה בשפה כזו עלולה להביא את הקץ על הצמיג דק הגזרה, כמו שגילינו בערבו של יום המבחן הראשון (וזה המקום להודות ליקי וצוות הצמיגיה בצ'מפיון, על הנכונות לחכות עד שנדדה על הצמיג החלופי בחזרה למרכז, ועל הטיפול המהיר שאפשר לנו לצאת לצילומים כמתוכנן). אנחנו נמלטים לכבישים שסלולים ברמה טובה יותר, ועניין הנוחות הופך לפחות בעייתי, אך רעשי הכביש מרימים ראש, כך שאפילו שיוט במהירות חוקית מייצר רמת רעש שמקשה על השיחה ברכב – והרכב הזה הרי לא נולד בשביל שיוט במהירות חוקית.

שביל הבריחה
אנחנו שמים פנינו מזרחה, אל עבר כבישי הנהיגה בצפון. אנחנו מתכננים לה יום עמוס היום, שיתפור כמה מכבישי הנהיגה החביבים עלינו בכל רחבי הארץ. אבל בינתיים ה-RS ואני נוגסים קילומטרים על כבישים ישרים. קל למצוא תנוחת נהיגה טובה, אבל כבר עכשיו יש לי הרגשה שתהיה חסרה לי קצת אחיזה צידית כשנגיע לכבישים המעניינים. המנוע מושך כמו שהיית מצפה ממנוע טורבו עם 220 כ"ס במרכב של משפחתית – הכוח שופע ותמרוני עקיפה הם עניין זריז למדי, למרות שתיבת ההילוכים מעט איטית בביצוע קיק-דאון – מזל שיש משוטי הילוכים מאחורי ההגה. מפתיע לאור ההכרות שלנו עם התיבה הזו במכוניות אחרות.

ובכל זאת, חסרה לי קצת דרמה – אין בעיטה בגב בשום שלב, המנוע לא נכנס לאטרף בשום מקום על הסקאלה, לא מבחינת ההספק ולא מבחינת הצליל. הוא פשוט מושך קדימה, ויותר מפעם אחת גיליתי להפתעתי שהדוושה כבר לחוצה לרצפה, ואין למנוע יותר מה לתת. האם באמת התקהנו כל כך, אולחשנו בעדרי סוסים בלתי נגמרים, ש-220 כ"ס על מרכב משפחתי כבר לא מלהיבים אותנו? ש-6.9 שניות מאפס למאה מרגישים "זריזים" אבל לא באמת מסעירים?
צילום: תומר פדר
דווקא תיבת ה-DSG הפתיעה לעיתים עם תגובות מעט איטיות
הפניה אל הגלבוע מפריעה לי באמצע השרעפים הפילוסופיים, וההגה סוף סוף זוכה לקצת פעילות. הוא לא מהדברנים, ההגה, אלא שייך לעדת הפועלים האפורים, אלו שעושים את העבודה בלי רעש וצלצולים, בלי דרמה מיותרת. פשוט עושים מה שצריך וזהו. אלא שמה שנחשב תכונה נחשקת בפועל בניין או כורה פחם, הוא לא לגמרי כוס התה שלי במכונית ספורטיבית. אבל זה כבר מתחיל להשמע כמו תקליט שבור (שוב – מי שלא יודע מה זה תקליט, שישאל את אבא). הגאים טובים, כאלו שמתפתלים בידיך ומספרים על תלאות הגלגלים הקדמיים, הופכים למצרך נדיר יותר ויותר בימינו, וכנראה שפשוט צריך ללמוד להסתפק בהגה שהוא רק מדויק ובעל משקל טוב – כמו זה שבאוקטביה הזו.

"כאן לפחות נזכה לתמורה על כל החבטות בדרך" אני חושב לעצמי כשאני מתקרב לרצף הפיתולים הראשון, ואכן זווית הגלגול שטוחה והתגובה להפניית ההגה מהירה וברורה. אלא שהשלדה מעבירה מעין תחושת חוסר שקט, לא מתחברת. נראה כאילו המתלים מתקשים לעקוב אחר הסלילה הלא מושלמת, למרות שהכביש הזה מציע בדרך כלל אחיזה טובה. ההתנהגות לא אחידה לגמרי, לא זורמת, וקשה לכוון את המכונית בצורה מדוייקת בין הפניות. האחיזה גבוהה, וההתנהגות ניטראלית עם תת-היגוי קל ולינארי במגבלות, אבל אני מתקשה לפתח את תחושת הביטחון, הנדרשת כדי ליהנות באמת מנהיגה, גם בפאס השני על הכביש.
אני מופתע לגלות שהזנב מרגיש עליז יותר דווקא בעליה, בניגוד מוחלט למה שלמדתי לצפות לו לאור נסיון העבר (וגם לא מסתדר עם הפיזיקה). אבל עם עובדות קשה להתווכח – ואחרי שבדקתי את הנושא בכביש נוסף, הנה זה לפניכם – האוקטביה RS היא המכונית הראשונה בניסיוני בה הזנב פעיל יותר דווקא בעליה.
צילום: תומר פדר
מרגישה בבית על כביש סלול היטב
לא מדובר ברמה של נעילה נגדית ומבט דרך חלון הצד, כמובן, אלא פשוט נכונות להדק את הקו בהרפיה מהדוושה או תזוזה קטנה הצידה תחת לחץ. ואגב עליות וירידות – הבלמים מספקים בלימה חזקה ולינארית, והפגינו כושר עמידות משכנע – לא רק ששרדו את היום כולו, אלא לא איבדו כמעט מיכולתם גם כאשר התלהטו עד עשן. יפה.

על סלילה איכותית יותר, כמו זה שמציע כביש סדום ערד, ה-RS מוצאת את עצמה. חוסר השקט נעלם ומוחלף בהתנהגות צפויה ולינארית מאוד, שמאפשרת לתקוף פניות בקצב גבוה ובביטחון. וכן, הזנב עדיין מעט פעיל יותר בעליה, גם בכביש הזה. אלא שבקצב שהכביש הזה מאפשר, אני מגלה להפתעתי שחסר למתלה הרב-חיבורי מאחור מעט ריסון. בשינויי כיוון מהירים, או בשילוב של שינוי גובה ופניה, הזנב נע על מתליו קצת יותר מהמצופה. לא מדובר במשהו ברמה מפחידה, או אפילו כזו שתפגע במהירות הפניה, אבל זה כן פוגע בתחושת הדיוק, וברכב שגילה כזו קשיחות על שיבושים, לא ציפיתי לזה.
כאן, בעליות מסדום, בולטת שוב העובדה שהמכונית הזו מסוגלת להתמודד עם הרבה יותר סוסים, וה-220 שהוקצו לה משוועים לעוד כמה שיצטרפו לעדר. וזה מוזר, כי לא זכורה לנו תחושה דומה מהגולף GTI, שחולקת איתה את מערכת ההנעה (וגם מכלולי שלדה רבים) – ואת ההבדל קשה להסביר בפער המשקל הלא גדול (כ-70 ק"ג).
צילום: תומר פדר
פחות נוחה מבעבר
מי את, RS?
נראה שמהנדסי סקודה עשו את הדרך ההפוכה מעמיתיהם בסיאט. בעוד הלאון קופרה הופכת לנעימה ושימושית יותר, הרי שה-RS החדשה הפכה לנעימה פחות. אומנם היא עדיין ארוזה במרכב שימושי ביותר, אבל המתלים הקשים יחד עם רעשי הכביש הרמים הופכים את חיי היום יום איתה לעניין תובעני. מהצד השני, היא לא מצליחה לגמול לנהג על החבטות היומיומיות בהתנהגות מושחזת, עם סכין בין השיניים, בכבישים הנכונים. אין כאן את תחושת ה"הרגע נמלטתי מהמסלול, שים עלי סליקס ובוא נתפרע" שאתה מצפה לה בתמורה לאיכות הנסיעה הנוקשה.

כך שלמרות שחישוקי ה-19 אינץ' מרהיבים למראה, נראה לי ששווה לשקול לחזור אל חישוקי ה-18 אינץ' הסטנדרטיים, כדי להחזיר ל-RS מעט מהאיזון בין כבשה לזאב שאיבדה בדור הנוכחי. אבל אם אתם חיים באזור בו הסלילה טובה (או לחלופין מצוידים בעמוד שדרה מטיטניום), ותא המטען הענק קוסם לכם, הרי שכדאי לכם לשקול את סקודה אוקטביה RS, שמציעה תמורה מעניינת למחיר, גם אם היא חבילה פחות מאוזנת מבעבר.