עבר את המיונים לפורמולה (1): ג'יאנקרלו פיסיקלה מדגים יכולות בעת ביקורו בישראל ימי המיונים ל
פורמולה ישראל כבר מאחורינו, והזוכים המאושרים יכולים כבר להביט הלאה, לעבר חלק ב'. אבל האלפים שלא עברו נותרים רק עם השאלה שבכותרת – האם זה היה שווה את זה?
התשובה מתחילה בהבנה המצערת כי כמו במקרים רבים אחרים במדינה שלנו, גם מארגני האירוע לקו בחאפריות הישראלית הידועה, אשר נובעת מהעובדה שאנחנו, מה לעשות, יודעים יותר טוב מכולם. נכון, מלכתחילה לא היה הרבה סיכוי שזה ייראה אחרת – הרי בועז מאירי, המאסטר-מיינד שמאחורי האופרציה, אמר בעצמו שלמיטב ידיעתו זוהי הפעם הראשונה בעולם שמבצע כזה מתקיים. לא אכנס עכשיו לכך שעובדה זו כבר הייתה צריכה להדליק אצלו נורה אדומה (אולי יש סיבה טובה שאף אחד לא עשה את זה בעבר...), ורק אתמקד בביצוע האישי שלו.
זה התחיל, כמו כל מערכת פרסום משומנת היטב, בהבטחת גדולות ונצורות: השתתפות פוטנציאלית במירוץ הפורמולה הראשון בישראל, על מסלול מירוצים לפי תקן FIA שיוקם בנמל אילת, לאחר קורס בן שבוע ימים בצרפת על רכבי פורמולה רנו. נשמע מעולה. ואיך מתקבלים? משלמים 333 שקלים,
מגיעים ליום מיונים מהנה במכון וינגייט – ושהטובים ינצחו. כמעט ואין סינון ראשוני – כל מי שבריאותו תקינה מספיק יכול להשתתף. אפילו לא צריך רישיון נהיגה!
וכאן החלו הסדקים. במיונים, כך הובטח, יהיו עשר תחנות רלוונטיות למציאת נהג הפורמולה הבא. תחנות שהוכנו בדקדקנות על ידי צוות מומחים, או לפחות כך רוצים שנאמין. גם אם לא תתקבלו, הם אמרו, לפחות תיהנו. מה רע? אז כמו שאומרים: הבטחות לחוד, ומציאות לחוד.
צילום: גלעד קוולרצ'יק, בר אלוןאיך משתתפים במירוץ הפורמולה הישראלי? משלמים 333 שקלים, מגיעים ליום מיונים – ושהטובים ינצחו
מבחן הג'ימקאנה שהובטח כלל ארבעה קונוסים ו-20 שניות של נהיגה במהירות שאינה עולה על 30 קמ"ש, במגרש חנייה פצפון. במילים אחרות – הם רצו לבדוק אם אתם יודעים לחנות כמו שצריך. ולא, לא באמת מפריע לי שהרכב היה אוטומטי – זה לא מה שישפיע במבחן שכזה. כן מפריע שהובטחה מדידת זמנים ובפועל – נאדה. מפריע גם שחסרי רישיון לא הורשו לנהוג על אף ההבטחות. עתיד הספורט המוטורי נמצא אצל הילדים, אתם יודעים; תחנת הקארטינג הייתה מביכה לא פחות, עם בלגן, צפיפות ומינימום השקעה בבטיחות (לא ינחם אותי שדאגתם לשים לי קסדה, כשהפחד האמיתי הוא שמישהו חסר ניסיון ידרוס לי את הרגליים עם הקארט). הבודק בקושי הסתכל, המרשלים לא החזירו את הקונוסים למקום והמסלול עצמו התאים יותר למכוניות צעצוע על שלט. גם כאן הפריעה העובדה שהובטחה מדידת זמנים ומירוץ נגד נהגים אחרים – וכלום; סימולטור הנהיגה דווקא כלל מדידת זמנים, אך ההצלחה בו הייתה רנדומלית למדי (למעט לבעלי הניסיון בסימולטור הספציפי הזה), שכן הוא התקיים כנגד מכוניות אחרות (בוטים) על מסלול המירוצים, מכוניות שמתנגשות בך ללא הבחנה... וזה עוד לפני שהזכרנו את ההגה הפצפון, חסר ההתנגדות והתקשורת ובעל השטח המת הענקי, הדוושות שלא עבדו (במקומן היו כפתורים) והעובדה שהסימולטור הציג בפניך קווי פנייה ואף בלם במקומך... ואיפה סימולטור הטיס שהובטח לנו?; מבחן שיווי המשקל היה במקרה הטוב משעשע, עם "משקפי אלכוהול" שבסה"כ הזיזו את שדה הראייה הצידה, ושאלמנט ההפתעה בהם היה גורם עיקרי; הבדיקות הרפואיות היו BMI ואחוז שומן – לא משהו שדורש מיומנות מכל סוג, אבל כן אינדקציה שמוטב שהשפעתה תוסבר מראש בכדי למנוע מרמור אפשרי בקרב בעלי עצמות כבדות; מתקן הרכב המתהפך היה חביב אם כי לא רלוונטי בעליל; אופניים 360 גזלו זמן רב מדי ולא היוו יותר מאתנחתא קומית; מבחן הראייה המרחבית היה יחסית רלוונטי, אבל כה רבים רימו בהעדר כוח אדם שישגיח, עד כדי הפיכתו למיותר; מתקני הארקייד משנות ה-80 התקלקלו כבר ביום הראשון, והראיון האישי שהובטח נדחה לשלב ב'.
אבל גרוע מכל אלו היה התכנון הבסיסי של ימי המיונים. הניסיון לדחוס כ-1,000 איש לתוך יום אחד היה במקרה הטוב wishful thinking, כיוון שלא צריך יותר מיכולת מתמטית בסיסית בשביל להבין שמבחינת זמנים זה פשוט בלתי אפשרי. מכאן צצו עיכובים של שעות, ביטולים של תחנות ותחושת מרמור עמוקה מצד רובם המוחלט של המשתתפים. התחושה התעצמה כשגבר גם הבלבול בנוגע לאופן קביעת הציונים, שבחלק מהתחנות נדמה רנדומלי לחלוטין עקב חוסר מקצועיות מצד הבוחנים. לאנשים שבוטלו עבורם חלק מהתחנות הובטח כי הדבר לא ישפיע על הסיכויים, אבל ממילא איננו יודעים כיצד התבצעה הבחירה. כל הצרות הללו היו יכולות להימנע בקלות אילו מישהו מהמארגנים היה בודק עם גורמים מקצועיים לפני שהבטיח גדולות ונצורות. אבל אם היה בודק ולא מבטיח סתם, איך היה משכנע אותנו לשלם?
צילום: גלעד קוולרצ'יק, בר אלוןהבסיס מבורך, הנחלת ספורט מוטורי לציבור הרחב; הבעיה היא חוסר הגינות ושקיפות בארגון פרויקט
אגב, עוד הבטחה שלא קוימה – הנבחרת הסופית הפכה מ-50 ל-30 בלבד, כשה-20 הנותרים הם ידוענים ומנכ"לי חברות (וכאן השאלה – האם המנכ"לים משלמים על ההשתתפות בחוויה?). ה-30 שנשארו מקרב הציבור יחולקו ככל הנראה ל-22 גברים ו-8 נשים, מספר שאני בספק אם הוא מייצג את היחס האמיתי.
למען הסר ספק, למרות האכזבה מהתנהלותם של המארגנים, אין אני מאשים אותם בניסיון לבצע עלינו תרגיל עוקץ. הטרוניה העיקרית כלפיהם היא חוסר הגינות ושקיפות בארגון פרויקט שבבסיסו הוא מבורך ורב חשיבות למען הנחלת הספורט המוטורי לציבור הרחב. כולי תקווה כי יום המיונים הבא יהווה הצלחה, וכי המירוץ יתקיים כמובטח עוד השנה.
לסיום – גם אני, כמו רבים וטובים, לא עברתי לשלב הבא. וכמוהם גם אני נותרתי עם התהייה – מדוע? לא זכור לי שנכשלתי באופן מחפיר באף מבחן. אבל מצד שני, לא באמת בחנו את כישורי הנהיגה שלי. אם כך, אני נותר עם מסקנה אחת ויחידה, הנובעת ישירות מתוצאת מבחן ה-BMI שלי: הגיע הזמן לעשות דיאטה. נו, לפחות יצא מזה משהו.
