הנהגים מפריעים למירי רגב לנהל גן עדן מוטורי

“הגורם האנושי” כמסך עשן

במקום לקחת אחריות מערכתית, שרת התחבורה מירי רגב מובילה עם הממשלה נרטיב ברור של האשמת "הגורם האנושי". המסר לציבור פשוט: 80–90% מהתאונות נובעות מטעות אנוש. ככה, תאונות הדרכים בישראל מתוארות ככוח טבע שלממשלה אין שום השפעה עליו. לא מדיניות, לא השקעה בתשתיות, לא אכיפה מסודרת, לא חינוך, לא הדרכה, רק האשמות של הגורם האנושי, תרבות הנהיגה ולעיתים גם האשמות של המגזר הערבי ש"אשם" ב־60% מהתאונות בכבישי ישראל.

בינתיים, אנחנו צופים בעיניים כלות במדינות אירופה מורידות בעקביות את מספר ההרוגים. בישראל המספרים מטפסים, וכמו בכל מחדל שצץ כאן לאחרונה, אף אחד לא לוקח על כך אחריות. בעולם הגישה הזו השתנתה ב־180 מעלות. מומחים בכל העולם יודעים שכבישים וחוקי דרך צריכים להיות מתוכננים כך שהשאיפה תהיה לאפס הרוגים, ללא קשר לכך שהנהג או משתמש הדרך טועים. תפקידה של מדינה מודרנית הוא לבנות מערכת שמגנה מפני חלק מהטעויות הצפויות, להעלות את רמת התשתיות כך שיהיו סלחניות לאותן טעויות צפויות, לחקור תאונות, להדריך ולהסביר לנהגים כיצד לנהוג נכון, ולא סתם להאשים את נהגי ישראל שתרבות הנהיגה שלהם היא מרשם בדוק לשיעור ההרוגים מהגבוהים ביותר ב־OECD. למה באמת צריך להשקיע בתשתיות, הסברה, רגולציה, תוכנית לאומית וכו', אם ה"בייס" ישאיר אותך על כיסא שרת התחבורה רק בזכות דיבורים בעלמא על ה"גורם האנושי". כשהבעיה היא "העם", הממשלה, שרת התחבורה וגם השר לביטחון פנים פטורים מאחריות.

התוכניות קיימות, הביצוע נעלם

כבר ב־2005 המליץ דוח שיינין על תוכנית לאומית מקיפה להפחתת ההרוגים לפחות מ־300 בשנה, באמצעות הגברת אכיפה, טיפול ממוקד במוקדי סיכון, חינוך מתמשך ופיתוח תשתיות סלחניות. עברו יותר משני עשורים. הדוחות נערמו. היעדים הוכרזו. אבל בפועל, התקציב הגמיש של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, אותו כסף שמאפשר יוזמות אמיתיות בשטח, נשחק ממאות מיליוני שקלים לכ־60 מיליון בלבד. בדיוק בתקופה שבה מספר כלי הרכב זינק במאות אלפים, ומספר התאונות והנפגעים חוזר לרמות שיא. תוכנית "50 ל־30", שהבטיחה להפחית 50% מהפצועים קשה עד 2030, לא קיבלה אישור ממשלתי מחייב ולא תוקצבה ברמה הלאומית. במקום מהלך רחב יושם פיילוט מצומצם. במקום שינוי מערכתי, קיבלנו עוד מצגת.

ההחלטה "לחסוך" על טיפול בתאונות דרכים עולה למשק בכל שנה כ־16 מיליארד שקלים. כסף שהמשק מפסיד מהרוגים, מטיפול בפצועים ומפגיעה ברכוש. הקיצוצים בתקציב הבטיחות בדרכים הם לא "ניהול תקציבי אחראי", הם החלטה כלכלית רעה, עוד לפני שמדברים על המחיר האנושי, והיא שקולה להורדת תקציב הביטחון בעיצומה של מלחמה ואיום.

במדינות שמצליחות

במדינות שאימצו את תפיסת Vision Zero נקודת המוצא שונה לחלוטין: בני אדם יטעו, תמיד. ולכן המערכת חייבת להיות בנויה כך שטעות לא תהפוך למוות. בשוודיה ובהולנד הורידו מהירויות עירוניות ל־30 קמ"ש באזורים רגישים (זה קורה בתל אביב, עדיין לא בכל הארץ), הרחיבו אכיפה טכנולוגית, תכננו כבישים שמונעים התנגשות חזיתית קטלנית והובילו לתוצאות עם ירידה של 22% במספר ההרוגים באיחוד האירופי, כשבאותו פרק זמן בארץ נרשמה עלייה של 16% במספר ההרוגים מתאונות דרכים. זה לא "אופי לאומי". זו מדיניות.

האחריות כאן אינה רק של משרד התחבורה. גם המשרד לביטחון לאומי, בראשות איתמר בן גביר, מופקד על משטרת התנועה, והנתונים מדאיגים. בישראל עדיין פוגשים ניידת כל 200 ק"מ, לעומת כל 10 ק"מ בממוצע באיחוד האירופי. אי־הנוכחות הרציפה הזו של ניידות תנועה בכבישים מעודדת את הנהגים להתנהל בכביש ללא שום פיקוח. מעבר לכך, יש מקרים של תאונות עם נפגעים שלא זוכים לביקור של ניידת משטרה שפשוט לא מצליחה להגיע לשם. המשטרה מתרגמת את הכישלון הזה ל"ירידה" במספר התאונות עם נפגעים, כי חלק מהתאונות גם לא נרשמות בנתוני המשטרה. במקביל, אין סקר נסיעות לאומי עדכני. כשאין נוכחות, אין הרתעה. כשאין נתונים, אין מדיניות מבוססת ראיות. וכשאין תקציב אמיתי לטיפול בבעיה, כל מה שאנחנו מקבלים זה הצהרות נבובות במסיבות עיתונאים שמטילות את האשמה הכמעט בלעדית על נהגי ישראל.

הטכנולוגיה מתקדמת, הכביש נשאר מאחור

חובבי רכב בישראל נוהגים היום במכוניות מתקדמות מאי פעם: בלימה אוטונומית, שמירה על נתיב, מערכות ניטור מתוחכמות. אבל הם נוסעים על תשתית שסובלת מסימון דהוי, תמרור לא עקבי ואכיפה שממוקדת בגביית דו"חות ולא במניעת תאונות. הפער הזה בלתי נסבל.

אם הממשלה באמת רוצה להילחם בתאונות, היא צריכה להגדיר יעד מחייב במטרה לשאוף לאפס הרוגים ולא לאפס תקציבים. תקצוב ויישום מיידי של תוכנית לאומית למניעת תאונות דרכים יובילו להרחבת האכיפה החכמה שתתמקד בהורדת סיכון ולא בהעלאת הכנסות. התכנון העירוני שיפותח בכל הארץ יגן על הולכי רגל ורוכבים עוד לפני שהנהג טועה ועוד.

בינתיים, אנחנו מקבלים רק הכרזות, חוסר מעש, ביקורים שלא מחוברים למציאות, כמו הביקור במרוקו, מדינת עולם שלישי שמופע התאונות בה חמור בהרבה מישראל. בסופו של דבר לא מדובר כאן בכשל נקודתי, מדובר כאן במדיניות שמקדשת עיכוב, שיהוי וטמינה של הראש בחול, בזמן שההרוגים מתאונות דרכים ממשיכים להיערם בקצב מבהיל של כ־500 הרוגים בשנה.