ההגדרה ^המכונית הראשונה^ נתונה לפרשנות, ולא תמיד – מטבע הדברים – אובייקטיבית. יש לא מעט טוענות לכתר אבל דומה כי אם נסיר מהרשימה מכונות מונעות-קיטור מהמאה ה-18 (ואולי אף מהמאה ה-17!), הבחירה הסופית המתייחסת למכונית עם מנוע שריפה פנימית מצטמצמת לשתי מועמדות. רצה הגורל ושתיהן ראו אור באותה שנה, 1886, והן פותחו במקביל על-ידי גאונים הנדסיים בעלי חזון שפעלו בנפרד לחלוטין זה מזה – למרות שבין מקומות מגוריהם הפרידו כ-100 ק^מ בלבד. רצה הגורל והחברות שהקימו השניים עתידות היו להתמזג וליצור את אחד השמות המוכרים והמערכים ביותר בעלם הרכב: מרצדס-בנץ. אני מדבר, כמובן, על גוטליב דיימלר וקארל בנץ. ב-1886 התקין דיימלר את המנוע המהפכני שפיתח זמן קצר קודם לכן בכרכרה ממונעת, אותה אפשר בשקט להגדיר כמכונית 4 גלגלים. ממש במקביל רשם קרל בנץ פטנט על מכונית משולשת-גלגלים שפיתח, ואשר נודעה מאז ועד עצם היום הזה כינויה Benz Patent Car. במידה לא מעטה, התעודה שקיבל בנץ המעידה על רישום הפטנט מהווה תעודת-לידה של המכונית כפי שאנו מכירים אותה. אבל היום אני לא רוצה לדבר על המכונית אלא על האדם שמאחוריה – וליתר דיוק האשה שמאחוריה. לא קרל בנץ אלא רעייתו, ברטה לבית רינגר. קשה לחשוב על עוד דוגמה בהיסטוריה בה לבת הזוג נזקפת זכות שכזו לגבי הצלחתו של הצד השני. אני משתמש בכוונה במונח ^בת זוג^ שכן התמיכה יוצאת-הדופן שהעניקה ברטה לקארל בנץ החלה עוד לפני נישואיהם, כאשר היו מאורסים. מתברר כי בנץ היה אמנם ממציא מחונן בעל ידע והעבנה הנדסית מעמיקה, אך כמו רבים מסוגו היה נעדר חוש עסקי מפותח, אי לכך מצא עצמו תקוע עם שותף שהונה אותו והציב את העסק המשותף על סף חיסול. אלא שברטה, שהיתה בעלת חוש ריח מפותח, דרשה וקיבלה מאביה את דמי הנדוניה, נתנ אותם לבעלה לעתיד – וזה הספיק כדי לרכוש את חלקו של השותף ולהעמיד את העק חזרה על הרגליים. תמיכתה של ברטה נמשכה גם הלאה. היא עמדה לצד בעלה ברגעיו הקשים, דרך משברים וקשיים בהליכי הפיתוח הטכניים, עם אמונה בלתי-מעורערת ותמיכה מכל הלב. בלי להכנס לרגשנות או הגזמה ספרותית ניתן לומר כי ללא תמיכתה, ספק אם בנץ היה מגיע לאן שהגיע. האופטימיות הבלתי-נלאית של גברת בנץ סייעה לבעלה לטפס החוצה ולהתרומם מכל שפל שאליו נקלע – וחשוב להבין כי באותם ימים חלוציים, ענף הרכב כפי שאנו מכירים אותו פשוט לא היה קיים! וכך, עם תמיכתה הבללתי-מסוייגת של רעייתו, הגיע קארל בנץ לאותו יום היסטורי כאשר קיבל ממשרד הפטנטים הגרמני את ההכרה לפטנט על ^מכונית מונעת בנזין^, ב-29 בינואר 1986. אבל לא היה בכך די. ההצלחה הכלכלית עדיין תעתעה בו. הציבור, למרות תגובות חיוביות בכללותן ליצירה המכנית המוזרה שבנה, עדיין התייחס בספקנות לרעיון של תחבורה ממונעת – ומי יכול להאשימו? איך אפשר שלא לחשוד ביצירה מרעישה, בלתי-פרקטית ובלתי אמינה שכזו, עם מקור כוח מסתורי ואפילו שטני? לא פלא שההצלחה הפיננסית בוששה לבוא, מה גם שהמושג ^שיווק^ היה זר לקארל בנץ. הגב' בנץ הפעלתנית החליטה לעשות מעשה, ולהדגים בעצמה את מה שמסוגלת המרכבה חסרת-הסוסים לעשות. היא נטלה את שני בניה בני ה-15 וה-14, אויגן וריקארד, והשכם בבוקר ה-5 באוגוסט 1988 נטלה את מכוניתו התלת-גלגלית של בעלה – ללא ידיעתו. יחד יצאה המשפחה החלקית לטיול מוטורי, מן הסתם הראשון בהיסטוריה, ממאנהיים – מקום מגורי המשפחה – לפורצהיים (Pforzheim), עיר הולדתה ומקום מגוריה של אמה. המרחק היה כ-106 ק^מ, מעל ומעבר לכל מה שנוסה עד אז עם מכוניות ממונעות, הנסיעה ארוכת-הטווח הראשונה בדברי ימי המכונית. הנסיעה לא עברה ללא תקלות – בין היתר נזקקה הגב' בנץ למצוא דלק בדרכה, משימה לא פשוטה בעולם בו המושג 'תחנת דלק' לא היה קיים. האגדה מספרת כי תחליפי-דלק נמצאו בבית-מרקחת שם נערכה חניית-תדלוק. היה צורך בביצוע תיקוני דרך – אצל נפח לתיקון שרשרת שנקרעה, אצל אחר להחלפת רפידות בלם. הגב' בנץ רבת התושייה אף נעזרה בסיכת-שיער שיושרה כדי להתגבר על סתימת דלק, ותיקנה בידוד של חוט חשמל באמצעות חתיכת בד מבגדיה התחתונים... לא בור מה מכל אלו הם אמת ומה שייך לאגדות-עם שהתהוו לאחר מעשה, אבל אפשר בהחלט להבין את הקשיים באותו מסע-בתולים ולהצדיע לגב' בנץ. לפורצהיים, אגב, הגיעה המשפחה לאחר חשיכה, ומשם שלחה מברק לבעלה כדי להודיע לו על הגעתה בשלום. למחרת היום ערכה את המסע חזרה למאנהיים. המסע חולל את כל הרעש שניתן היה לדרוש ממנו. מספיק לדמיין את התגובות של האנשים שעל פניהם חלפה המכונה המוזרה: אפשר להמר כי רובם המכריע מעולם לא ראה מכונית לפני כן. לא מעט מהם פשוט פחדו מהבנץ-פטנט, ובכך סייעו להפצת החדשות. לא פלא שדבר המסע התפשט כאש בשדה קוצים (או כך לפחות זה מתואר בארכיון מרצדס). אמינותה של מכונית בנץ הוכחה, ויחד עימה קיבלה המכונית בכלל הכרה ראשונה וקריטית כאמצעי תחבורה. האם בזכות המעשה האמיץ של אשה אחת בעלת דעה ואמונה נזרעו זרעי המהפכה המוטורית הכלל-עולמית? יתכן מאד. הפטנט-קאר של בנץ היתה לראשונה בעולם שיוצרה באופן מסחרי, מה שמוסיף תוקף לטענה כי היא, ולא אחרת, זכאית לתואר ^המכונית הראשונה בהיסטוריה^. כיום שוכנת המכונית במוזיאון מרצדס, חולקת מקום של כבוד עם כרכרתו הממונעת של גוטליב דיימלר (ראה תמונה תחתונה, משמאל). מדהים לגלות עד כמה השניים פעלו מבלי להיות מודעים זה לזה; דיימלר הלך לעולמו ב-1900, רבע-מאה לפני ששתי החברות התאחדו ויצרו את דיימלר-בנץ ב-1926, שלוש שנים לפני מותו של בנץ. ברטה בנץ האריכה שנים אחרי בעלה ונפטרה ב-1944, בגיל מופלג של 95. המועד בו ערכה את נסיעתה המפורסמת מצויין עד היום כחג בגרמניה.