אדי הנשר – פשוט לרצות את זה יותר - אוטו

אדי הנשר – פשוט לרצות את זה יותר

כמה פעמים אמרו לי "לא", כמה פעמים בכיתי, כמה פעמים היה ברור שזה הסוף, כמה פעמים צחקו עלי, כמה פעמים הייתי צריך לקום מהקרשים...

אדי "הנשר", הוא ילד בריטי שהחליט שהוא רוצה להתחרות באולימפיאדה בקפיצות סקי (סרט חובה לכל מי שמאמין באיכות האנושית, מבוסס על סיפור אמיתי). היחידה שתמכה בו היתה אמא שלו, עם תקציב זעום וים של רצון, הוא יצר מציאות חדשה: הוא היה הבריטי הראשון אי פעם שהתחרה במשחקים האולימפיים בקפיצות סקי.
כשהגעתי לצרפת כדי להתחיל להתחרות, נחתתי בנמל התעופה במרסיי עם 70 קילוגרם בגדים, כלי רחצה ו.. ים של מזרקי אינסולין (אני חולה בסוכרת נעורים) ו.. עם חלום: להיות אלוף במרוצי מכוניות.
זה קרה בעידן הקרח. בטלוויזיה בישראל היה ערוץ אחד בלבד וחיים יבין. וכל ההיכרות שלי עם מרוצי מכוניות הסתכמה בביקור יחיד אצל בן דוד בצרפת שלקח אותי לראות מירוץ באזור בו הוא גר.
אני זוכר איך נסענו למקום שאני לא מכיר, בדרום צרפת, בלילה. לא ממש ידעתי איפה אני, לא היו אז GPS ואינטרנט, לא היה סלולארי.
הייתי בן 18 ונורא אהבתי מכוניות ונהיגה. עמדנו לצד כביש הררי, בלילה (מרוצי ראלי מתקיימים ביום ובלילה) והיה די קר.
פתאום אני שומע רעם של מנוע מכונית ו.. גוש אורות מתקרב בין העצים במעלה ההר. כמה שניות לאחר מכן עברה לידי, במרחק 2-3 מטרים ממני, מכונית הראלי הראשונה שראיתי בחיים, אלפא רומיאו GTV6.
קפצתי אחורה בבהלה, לא תיארתי לי שזה יהיה כל כך קרוב, הלב שלי התחיל לבעוט, לרטוט. רעדתי – ולא מקור.
הסתובבתי לאריק (בן דודי שלקח אותי למירוץ) ואמרתי לו: "אריק, אני אחזור לצרפת, אני אתחרה במרוצי מכוניות ואני אהיה אלוף", חוויתי תחושת התעלות, כאילו הבנתי למה אני חי.
אריק הסתובב אלי בחיוך ואמר, בביטול: "הבנתי אותך", וליווה את אמירתו בתנועת יד מזלזלת. האויר יצא מהמפרשים, אבל – החלום נשתל עמוק בתוך מוחי.
חזרתי לארץ, נכנסתי לתלם, למדתי באוניברסיטה, התחלתי לעבוד, התקדמתי בחיים, היתה לי משכורת מצוינת, דירה, חברה, מכונית ואופנוע.
אבל ידעתי שמשהו חסר, רק לא העזתי להודות בכך.
יום אחד ראיתי פרסום על קיום מירוץ מכוניות באשקלון. לא היססתי לרגע. נסעתי לצפות במירוץ. קבוצה של נהגים במכוניות מירוץ חצי מאולתרות, נוסעים במסלול בן קילומטר בחולות אשקלון.
החלום התעורר – הסתכלתי ואמרתי לעצמי, אני יכול להיות מהיר יותר.
ו.. חזרתי לעבודה.
לא פספסתי אף מירוץ. פעם אחר פעם ישבתי בקהל, מוקסם, ואמרתי לעצמי שאני יכול גם, ו.. חזרתי לעבודה.
יום אחד ניפצע חבר שלי בתאונת אופנוע ואושפז בבית חולים תל השומר.יום יום, בדרך לעבודה ובחזרה, הייתי מבקר אותו. לצידו שכב פצוע אחר מתאונה אשר זכה לביקורים מצד מישהו שהכרתי מבית הספר, חיים. חיים היה גם אחד המתחרים במרוצים באשקלון.
בשיחות בינינו חיים הזמין אותי להתחרות גם כן, אבל אני עניתי שאין לי כסף ו/או זמן, ובכלל מבחינתי זה היה חלום, לא משהו שבאמת עושים. כך, יום אחרי יום, ניהלנו שיחות שהגיעו לאותו מקום – שום מקום.
יום אחד הודיע לי חיים שהוא וקבוצת חברים טסים להשתתף בקורס מרוצים בצרפת ושאל מה דעתי להצטרף. ואני, בתירוצים שונים ומשונים, סירבתי. אבל, לאחר שההצעה חזרה עוד כמה פעמים, הסתקרנתי ושאלתי כמה שאלות. השד הרים ראש, התשוקה והאהבה גברו על ההיגיון הקר ו.. החלטתי שאני נוסע לקורס המרוצים הזה, בצרפת.
הוקסמתי. האווירה, המכוניות, המסלול, המדריך. הכל הילך עלי קסם. אהבתי כל דקה. חזרתי לארץ עם החלטה – אני הולך על זה.
התחלתי בקטן, באשקלון, עם מכוניות קטנה וזולה יחסית. אחרי 2 עונות הבנתי שזה לא מספיק לי ועשיתי את ההחלטה ששינתה את חיי לתמיד – אני טס לצרפת ומתחיל להתחרות – על אמת.
והנה אני עומד בנמל התעופה של מרסיי, בלי הכנות, בלי תוכניות, בלי מקום לשים בו את הראש לישון. פחד.
באותו רגע הדבר ההגיוני היחיד לעשות היה לקחת את המטוס שחוזר לישראל ולחזור לעבודה שלי. אבל היגיון לא היה מה שהוביל אותי, אלא תשוקה. התעשתי ושלפתי מספר טלפון של מישהו שהכרתי פעם בביקור בדרום צרפת.
ז'אן פול (JEAN PAUL), בטבעיות שלא ממש מובנת לי עד היום, הודיע לי שאני מוזמן אליו הביתה עד שאמצא דירה משלי. וכך מצאתי את עצמי מנווט במכונית שכורה, בעזרת מפה שקניתי בנמל התעופה, לבית של מישהו שפגשתי פעם אחת בחיי.
כשהגעתי הודיע ז'אן פול לאשתו, FRANCOISE, שהגיע חבר מישראל והוא מנשל את בנו מהחדר שלו לטובתי. הושיב אותי לארוחת ערב והודיע לי שלמחרת אנחנו הולכים לחפש דירה בשבילי. הייתי בהלם.
וכך, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע וחודש אחרי חודש, התקדמתי להגשמת החלום. בכל שלב היו רגעים שנדמה היה שזה נגמר, כולל סירוב של הפדרציה הבינלאומית למרוצים לתת לי להתחרות (בגלל מחלת הסוכרת), כולל מכוניות מירוץ שהתקלקלו כי לא ידעתי כלום על מרוצים ובטח לא איך לבחור צוות נכון או להכין מכונית למירוץ, כולל תאונות (2 מהם קשות יותר), כולל פינוי במסוק לטיפול נמרץ, כולל הגעה לבית החולים עם הרעלת קיבה חמורה והתעלפות כתוצאת מהחמרה במצב הסוכרת, כולל אנשים שצחקו עלי ואמרו שאין לי סיכוי ועוד ועוד.
שני דברים החזיקו אותי בחיים: הדחף הבלתי מתפשר לא לוותר ולהגיע לתוצאה אליה אני שואף, והאנשים הקרובים אלי שתמכו בי ללא תנאי (ההורים, החברה שלי, NATHALIE, חבר שהכרתי שם, HUGUES, ועוד אדם אחד או שניים) ועודדו אותי בנפילות הקשות ביותר.
אמא של אדי הנשר ואמא שלי עשו דבר אחד משותף: הן תמכו ללא תנאי בשאיפות של הילד שלהן. הן כיוונו, עזרו ואולי אפילו התנגדו בחלק מהזמן או מהדרך, אבל התמיכה החשובה ביותר היא התמיכה המנטאלית, התמיכה ברעיון, בעוצמה שמלווה אותו ובתשוקה שהיא הבסיס לכל נסיקה - בספורט, בעסקים או בבית.
כמה שנים אחרי אותה נחיתה במרסיי, בנובמבר 1994, הנפתי את הגביע.
עכשיו אני יושב בטיסה לצרפת וכותב מאמר זה, יחד עמי שותפי, גידי, אלוף מרוצים בעצמו ו.. שישה אנשים שבאו איתי להגשים חלום, להשתתף בקורס נהיגת מרוצים בצרפת ו... מי יודע, אולי להמשיך משם ל...
ראם
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות