מס אמת / הכיסא הריק, טור אישי - אוטו

מס אמת / הכיסא הריק, טור אישי

"מס אמת בשווי שימוש ברכב". יש דבר כזה?

הטור פורסם לראשונה בגיליון 380
לאחרונה עלתה בוועדת הכספים דרישה חוזרת "לפתוח" את הסיכומים בנושא שווי השימוש שהושגו בסוף העשור הקודם עם הארגונים הכלכליים.
תקציר הפרקים הקודמים: "שווי שימוש" הינו סכום המשקף, לדעת רשות המיסים, שווי של הטבה לא כספית שמקבל העובד מהמעביד, כגון טלפון נייד, מתנה לחג — או מכונית. על סכום שווי השימוש ייגבה מהעובד מס הכנסה, כאילו מדובר בתשלום כספי — 'זקיפת הטבה' בשפה המקצועית. המשמעות: ככל ששכר העובד גבוה יותר, המס האפקטיבי שישולם על ההטבה גבוה יותר.
כאן אתייחס רק לשווי השימוש ברכב. עבור המעסיק מוכרות מלוא הוצאות הרכב — פחת, דלק, תיקונים, ביטוח, או תשלומים לחברת הליסינג — ואילו שווי השימוש נועד לשקף שימוש פרטי בלבד. הסיבה: שימוש עסקי ברכב אינו מהווה טובת הנאה ואינו מחויב במס.
לא נסרבל מדי ורק נאמר שלעצמאים יש מקבילה לשימוש הפרטי בדמות תיאום הוצאות; שיעור הניכוי של ההוצאות העסקיות מכלל ההוצאות של הרכב עומד על 45%, ו־55% מהווים שימוש פרטי.
אעלה כאן מספר נקודות להתייחסות, כך שכל אחד יוכל להחליט מה דעתו.
1. עיוות ואפליה של שווי השימוש ברכב צמוד. שווי השימוש נועד לשקף את עלות השימוש הפרטי באמצעות אומדן. עיוות בגובה ההטבה עלול להפלות בין שכיר שנהנה מרכב צמוד לבין שכיר שמשלם בעצמו הוצאות הרכב — בגלל שמקום העבודה אינו מאפשר קבלת רכב, קרבה למקום העבודה וויתור על רכב, טעם אישי בבחירת רכב (ולא "ליסינג"), רכב צמוד לבן/בת הזוג ועוד.
עיוות כזה עלול להיווצר גם ביחס לעובד שנוסע לעבודה בתחבורה ציבורית. שווי השימוש לא נועד לווסת את שוק הרכב או להעדיף סוג בעלות כזה או אחר. לפיכך, ומעבר להיקף ההכנסות למדינה מההטבה הניתנת לעובדים, יש לשאוף לצדק חברתי ולמניעת אפליה על ידי קביעת שווי שימוש קרוב ככל האפשר לשווי האמיתי של ההטבה.
קביעת שווי שימוש גבוה מדי או נמוך מדי יוצרת הטיה של המדינה לטובת אזרחים מסוג אחד (מקבלי רכב) או השני (אלו שאינם מקבלים רכב מהעבודה). במילה אחת — עיוות.
2. שווי שימוש נורמטיבי לעומת שווי שימוש "בפועל". הגישה הנוכחית של רשות המיסים קובעת שווי שימוש אחיד (2.48% ממחיר המחירון של הרכב כחדש), שאינו מבדיל בין מי שעיקר נסיעותיו פרטיות למי שרוב נסיעותיו בענייני עבודה, או בין מי שנוסע הרבה לבין מי שנוסע מעט. שיטה זו משאירה את ההחלטה אם עדיף רכב צמוד או רכב פרטי בידי האזרח, בהתאם לאופי נסיעותיו.
הטענה כנגד שיטה זו, היא שלכל אחד יש שימוש פרטי שונה, ולכן מן הראוי לאפשר שימוש בטכנולוגיה כמו יומן רכב ממוחשב לחישוב שווי השימוש בצורה פרטנית. אבל חישוב מאות אלפי הערכות "שווי שימוש" פרטניות כל חודש דורשת משאבים אדירים — לא יעיל עד בלתי אפשרי, ופוטנציאל החיכוך בין המערכת לנישום כמעט אינסופי. בנוסף, אין כל סיבה להניח שבממוצע, השימוש הפרטי של בעל רכב צמוד שונה מזה שאין לו רכב צמוד, ולכן אפשר להניח בדיוק רב את היקף השימוש הפרטי ברכב צמוד. בדרך זו, מחשבים את העלות האלטרנטיבית לפי נסועה פרטית ממוצעת של כ־15,000 ק"מ בשנה (נתוני למ"ס).
נכון, כמו בכל מקום בו עובדים לפי ממוצע יש כאלו שמפסידים (מי שנוסע מעט, למשל) ויש מרוויחים (מי שנוסעים מעל הממוצע בגלל מקום מגורים־עבודה). אז יש חיסרון — אבל גם לא מעט יתרונות.
3. טכנאים ועובדים אחרים. לא אחת נטען ש"לא יעלה על הדעת שטכנאים ישלמו שווי שימוש זהה למי שהוא 'איש הייטק'!". אבל בדיקת הטענה, ללא רגשות, מעלה שאין לה ביסוס: האם טכנאי, בחייו הפרטיים, נוסע פחות מאשר איש הייטק? כי אם השימוש הפרטי שווה — גם שווי השימוש, המתייחס רק לשימוש פרטי, צריך להיות כזה. ומה נכלל בהגדרה "טכנאי"? רק אלה שמתקנים ומתחזקים, או כל מי שרכבו הוא כלי עבודה חיוני כמו סוכני מכירות, תועמלנים רפואיים וכן הלאה?
הטיעון של 'מס אמת' מרגש ונוגע בתחושת הצדק שמפעמת בכולנו — אבל אין לו באמת ביסוס, וברור (לאור הניסיון, ויש דוגמאות) כי ברגע שמי שמוגדר כ'טכנאי' יקבל הטבת מס בשווי השימוש, נראה מיד שיטפון של "הסבות מקצועיות" של עובדים מכל התחומים — לפחות ברמת תיאור התפקיד...
4. רכב עבודה. מוקש נוסף הוא האם להעדיף רכב לפי הגדרתו (נוסעים, מסחרי, טנדר, וכן הלאה) — כפי שהיה בעבר — או לתת לכל הסוגים מעמד שווה? האם טנדר הוא כלי עבודה בלבד, שאינו משמש לנסיעות פרטיות? מי שטוען זאת בוודאי שכח את הפופולאריות לה זכו הטנדרים, שנהנו מהטבות מס בסוף שנות התשעים, גם אצל בעלי מקצוע ללא כל קשר עם נשיאת משאות. חשוב לזכור: טכנאי שאוסף את הרכב ממקום עבודתו בבוקר ומחזירו בסוף היום לחצר המפעל, אינו מחויב בשווי שימוש.
ובכל זאת, הונח גבול. ההנחה היא שרכב שמשקלו מעל 3.5 טון, "משאית" בהגדרה, סביר שלא ישמש לשימושים פרטיים, לפחות לא בהיקף משמעותי; כי ככל שהרכב כבד יותר, פוטנציאל השימוש הפרטי הולך וקטן, ואין סיבה למסות רכב שכזה. כן, גם בסמי־טריילר אפשר לקחת את הילדים לים. ובכל זאת.
5. טיעון אמוציונלי המתייחס למשפחות גדולות. מי שמשפחתו גדולה הרי חייב ברכב צמוד גדול (ויקר) — ומדוע לא להקל בשווי השימוש? מכיוון שהקלה זו תיצור עיוות, שיעדיף את מי שיכולים לקבל רכב דרך העבודה על מי שנאלצים לקנות — מאותן סיבות — רכב גדול בכספם הם. אין לכך שום הצדקה.
6. 'מס אמת' הוא מושג שנשמע נפלא בנאומים וציטוטים בעיתונות. למעשה, מדובר במושג ערטילאי, שמשמש בעיקר ככלי דמגוגי את אלה שמבקשים לקבל תנאים מועדפים לעצמם על חשבון שאר האזרחים. לא משנה איך ינסו לחשב 'מס אמת', עדיין כמעט כל עובד ירגיש מופלה מסיבות סובייקטיביות — לאחד מוכתב השימוש מהמעביד, השני עובד קשה ואין לו זמן לנסיעות פרטיות, השלישי מקבל רכב ישן וזול, הרביעי מחזיק ציוד באוטו וכן הלאה. ולכן הדרך היעילה ביותר — וגם העמידה ביותר ל"תכנוני שווי למתקדמים", שם מכובד ל"תחמון" לסוגיו — היא השיטה הנוכחית, הנוקטת בשיטת הממוצע.
בועז סופר
גילוי נאות. הכותב שימש כסמנכ"ל רשות המיסים לענייני תכנון וכלכלה, ומלווה כיום את רשות המיסים בנושא האמור בדיונים בוועדת הכספים
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות