משק אוטרקי: בתחום הרכב זה נגמר רע מאוד

דבריו של ראש הממשלה בכנס החשב הכללי השבוע אודות "כלכלה בעלת סממנים אוטרקיים" התייחסו בעיקר לתחום הביטחוני בו ישראל תלויה מאוד באספקת מערכות, פלטפורמות וחימושים מחו"ל, אבל בעולם מטולטל משברים ומציאות שכבר ראינו שעולה על כל דמיון – האם תרחיש של עצירת ייבוא כלי רכב גם הוא יכול להתרחש? ואם כן, מה ההשלכות שלו.

האם תרחיש של עצירת ייבוא כלי רכב גם הוא יכול להתרחש? ואם כן, מה ההשלכות שלו

לא צריך להיות מאוד מבוגר כדי לזכור תקופה כזו לפחות בתחום המוטורי. לאורך עשרות שנים העמיד ה"חרם הערבי" חומה בצורה של טרור כלכלי, שמנע מחברות (בשיאו כ-8,500) מלעשות עסקים עם השוק הישראלי. בזיכרון ההיסטורי נרשמו בעיקר יצרניות הרכב היפניות כמו טויוטה, ניסאן, מאזדה והונדה ככאלו. אבל לא רק, גם רנו נכנעה לתכתיבי הליגה הערבית ועצרה את ייצור ה"קאטר שבו" וה"דופין" על ידי קייזר אילין בשנת 1959.

אז ראשית כל, צפירת הרגעה: נכון להיום הסיכוי לבידוד ישראלי בתחום הרכב נמוך ואף שואף לאפס. בניגוד לאפיזודות כמו עצירת הייצוא הטורקי, שאמנם פגע משמעותית בדגמים פופלריים כמו טויוטה קורולה, C-HR ויונדאי i10, זהו אירוע נקודתי שנובע מפופוליזם ושיגעון גדלות ארדואני, לא מדיניות של יצרניות רכב. לפחות במקרה של טויוטה, בניגוד לעבר היא גם הצליחה למצוא מסלול עוקף לחידוש הייבוא לישראל.

ולמרות שאנחנו נוטים להביט על ההיסטוריה מבעד למשקפיים ורודים, ועל העתיד דרך כאלו כהים במיוחד, במקרה של תעשיית הרכב המקומית, האירוע שלנו עם ייצור מכוניות היה, איך לומר בעדינות? לא מזהיר.

אז ראשית כל, צפירת הרגעה – נכון להיום הסיכוי לבידוד ישראלי בתחום הרכב נמוך ואף שואף לאפס

מעט מדינות קטנות שאינן עשירות בחומרי גלם, בוודאי בבידוד גיאוגרפי ניסו לבנות “מאפס” תעשיית רכב שלמה. ישראל היומרנית, הצעירה, החצופה והצברית דווקא עשתה זאת כבר בראשית שנות ה־50. התוצאה הייתה פסיפס תעשייתי רב זרועי: מפעלי הרכבה לרכב נוסעים, קווי הרכבה לאוטובוסים, קווי ייצור לכלי רכב צבאיים, ואפילו מכונית ספורט "כחול לבן".

ההתנסויות הראשונות היו כבר ב-1951 עם הקמת קייזר אילין תעשיות בנשר. אפרים אילין "אבי תעשיית הרכב בישראל" הקים קו ייצור בשותפות עם קייזר פייזר האמריקנית. ההתחלה הייתה צנועה עם 4 יחידות ביום של ה"הנרי ג'יי" אבל בהמשך עלה המפעל לקצב מסחרר של 20 יחידות ביום. האירוע הסתיים כחמש שנים לאחר מכן, כאשר החברה האם גם היא חדלה להתקיים. אבל האפיזודה הזו כן הביאה להתנסות ראשונה של היבטי שרשרת האספקה, מיומנויות ייצור, תהליכי תקינה וייצוא.

החברה החריגה במצעד הזה מגיעה לפה במרץ 1968 וזו פורד אסקורט מהדור הראשון. הפעם לא שאריות של דגם מיושן או כזה שמגיע מחברה עלומה או מקרטעת

אחרי ההרפתקה האמריקנית היו ניסיונות לייצר פה בשיטת בניית הקיטים גם מכוניות אחרות, כאלו שהתאימו יותר למדינה בראשית דרכה, תחת משטר צנע וקשיים כלכליים. בזו אחר זו עלו על במת ההיסטוריה אותן רנו קאטר שבו ודופין, דגמי הטנדר וה"קונטסה" 900 ו-1200 של הינו היפנית (שבעקבות רכישתה על ידי טויוטה ב-1967 סילקה ידיה מהשוק), סטודיבייקר לארק שבנייתה בישראל התחילה ב-1960, כאשר החברה האם כבר הייתה בתהליכי גסיסה מתקדמים, לא משהו שהפריע לאלופי צה"ל ושרי ממשלה להתהדר בה. האירוע החגיגי הזה גם הוא הסתיים בתוך שש שנים. תעלה, תבוא ותוזכר גם הטריומף הבריטית עם מנועי ה-1,300 וה-1,500. אך החברה החריגה במצעד הזה מגיעה לפה במרץ 1968 וזו פורד אסקורט מהדור הראשון. הפעם לא שאריות של דגם מיושן או כזה שמגיע מחברה עלומה או מקרטעת – אלא מכונית חדשה לגמרי שהחלה ייצור מספר חודשים קודם לכן ומיצרנית עולמית גדולה. השילוב בין מכונית מעולה, ניסיון שהצטבר בתחום ההרכבה וסטנדרטים גבוהים מהמקובל הביאו להצלחה מקומית אדירה שהסתכמה בכ-27 אלף יחידות עד סיום הרכבת הדור השני ב-1981.

אבל כל אלו לא היו בדיוק מכוניות "ישראליות", אלו שקרובות יותר לתואר הזה הן הסוסיתא, הכרמל, הסברה. בסדאן, סטיישן, טנדר – הן עלו על כבישי הארץ ומילאו את האומה בגאווה. למרות שלצורך הדיוק ההיסטורי – הן לא היו יותר מאסופת רכיבים שגורדו מהיקב ומן הגורן ובעיקר ממי שהסכים למכור לנו וגם אז ממדפי החלפים האחוריים ביותר של היצרניות. אחרי פשיטת הרגל של "אוטוקרס" גם תחת "רום כרמל" שהמשיכה את ייצור הדבר הכי קרוב למכונית ישראלית עד שנת 1981. ולמרות הנוסטלגיה, הזקפה הלאומית והסימפטיה, אלו לא היו מכוניות טובות ואנחנו מאוד, מאוד עדינים.

אז מה כן? אם נחזור לתחילת הכתבה ולעולמות התעשייה הביטחונית והמשק האוטרקי, לישראל יש דווקא לא מעט מה להציע לעולם הרכב, לא בתחום הכוח אלא בתחום המוח. החל מפיתוח השילוב של כלי רכב לתחום השטח והבטחון דוגמת תומקאר, זיבאר וזימאג, השילוב של כלי רכב ומערכות נשק כמו בפלסאן סאסא. כך שיכולות ייצור פיזית אמנם אין לנו, אבל המשאבים הישראליים (שנקווה שייבחרו להישאר פה) הן חברות האוטו-טק הישראליות. חלקן כבר משולבות בתעשיית הרכב באופן מובהק, חלקן בדרך לשם. שמות כמו מובילאיי, StoreDot  שמפתחת סוללות מבוססות סיליקון עם זמני טעינה אולטרה מהירים. אלקטריאון עם טעינה אלחוטית למכוניות כולל כזו המוטמעת בתשתיות, אינוויז עם הליידרים שכבר מוטמעים בכלי רכב של ב.מ.וו ואחרים. אלו ורבות אחרות מצטרפות לעבודה שנעשית פה במרכזי פיתוח ומחקר של יצרניות רכב כמו ניסאן, ג'נרל מוטורס, פולקסווגן, מרצדס ואחרות.

אבל המשאבים הישראליים הן חברות האוטו-טק הישראליות 

אז את מחלום המכונית הישראלית, הסוסיתא EV או הסברה-סייבר, אלו שיגיעו עם מחזיק למנת פלאפל ליד מחזיק הכוסות, מפיץ הריח בניחוח קפה שחור וצופר שמסונכרן עם האור הירוק ברמזור נצטרך להתפכח, אבל בהחלט אין לנו במה להתבייש.