קטגוריה: סופרמיני

גרסה: הונדה ג'אז, 1.3 ל', ידני

מתחרות: סקודה פאביה, יונדאי i20, פורד פיאסטה, פיג'ו 208, טויוטה יאריס, סיטרואן קקטוס ועוד

מחיר הגרסה הנבחנת: 90,000 שקלים

הונדה הציגה את הג'אז הראשונה בשנת 2001. היא הציעה מבנה מונובוקס ומראה של מיניוואן קטן – ובזכות תכנון חכם גם מרחב פנימי וגמישות קיפול מושבים כמו מיניוואן קטן. הדור השלישי לג'אז שומר על הנוסחה וגם על העובדה כי הוא מוצע בארץ גם בגרסה ידנית. בניגוד לדור הקודם ולמקובל בקטגוריה, הגרסה הידנית עושה שימוש באותו מנוע כמו האוטומטית – 1.3 ל' עם 102 כ"ס. זה הספק גבוה יחסית למתחרות הידניות, אבל גם המחיר גבוה יחסית לסופרמיני ידנית – 90,000 שקלים.
הונדה ג'אז נסיעה
צילום: אורי שר
הדור השלישי שומר על הנוסחה המוכרת של הג'אז לדורותיה - מבנה מונובוקס ומראה של מיניוואן קטן

עיצוב ונראות
הונדה שמרה על הצללית הייחודית של הג'אז, אבל ניסתה לשלב בה קווים חדים יותר לחרטום ובייחוד לאחוריים, כמו גם תלת מימדיות לדופן. התוצאה נראית יותר מודרנית, במיוחד מלפנים, בולטת וגדולה, אבל משהו מהחיוך של הדור הקודם אבד והאחוריים מעט מסורבלים.

פנים הרכב
בסביבת הנהג בצעה הונדה צעד קדימה מבחינת האיכות, אך הפלסטיקה עדיין קשיחה ויוצרת רושם חלול. מבחינה זו היא אינה ברמה של מובילות הקבוצה. הגרסה הידנית נראית פחות טוב מאשר האוטומטית שביקרה אצלנו לפניה – הפלסטיקה על טהרת השחור ומסך המולטימדיה קטן יותר ועם גרפיקה שנראית לקוחה ממשחקי אטארי של שנות השמונים (וכבונוס, הגיור לעברית מפיק כמה פנינים משעשעות במיוחד). העובדה שלא מדובר במסך מגע, לא מוסיפה לרושם.

הקלף החזק בג'אז היה תמיד המרחב הפנימי, והדגם החדש אפילו משפר את המצב. המרחב לשני מבוגרים מאחור מצוין וגם תא המטען גדול ביחס למקובל בקבוצה. "מושבי הקסם", שמתקפלים לכל כיוון, מוסיפים לשימושיות. אך המושב ותנוחת הנהיגה התגלו כפחות נוחים מהצפוי בנהיגה ארוכה.
הונדה ג'אז תא נוסעים
צילום: אורי שר
הונדה צעד קדימה מבחינת האיכות, אך הפלסטיקה עדיין קשיחה ויוצרת רושם חלול

נוחות נסיעה
הג'אז מציעה נוחות נסיעה סבירה, אבל שיבושים גדולים מורגשים מדי (גם בעיר) ומוציאים אותה משלוותה. גם הריסון במצבים אלה אינו מושלם והתחושה ממערך המתלים אינה מספיק רהוטה.

למרות שלתיבה הידנית שישה הילוכים, שיוט במאה מתבצע בסל"ד גבוה יחסית (כמעט 3000 סל"ד), בו מייצר המנוע צליל עסוק ונוכח. יחד עם בידוד לא מרשים של רעשי כביש, שיוט מהיר הוא עניין רועש למדי.

התנהגות ובטיחות
הג'אז מציעה ניהוג נאות אבל לא הרבה יותר. אמנם התגובה להפניית ההגה מהירה, אבל התחום המת בקו ישר מפריע לשמור על כיוון וכך גם המחסור בתחושה. בפניות היא מסגירה את גובהה ברכינה ברורה, אבל מעבר לכך מציעה ניהוג בטוח ותגובות נכונות.
הונדה ג'אז ידנית ידית הילוכים
צילום: אורי שר
תיבה ידנית עם שישה הילוכים

הגרסה הידנית לא כוללת את אבזור הבטיחות המתקדם שהרשים אותנו במבחן לגרסה האוטומטית, ורק הבלימה האוטונומית במהירות עירונית נוכחת. ועדיין, עם הגנה טובה על מבוגרים וילדים במבחני הריסוק, ואותה בלימה אוטונומית, הג'אז היא אחת הבטוחות בקבוצה.

מנוע וביצועים
כאמור, הגרסה הידנית חולקת את המנוע עם הגרסה האוטומטית – 1.3 ל', 102 כ"ס. אבל למרות ההספק הגבוה, הביצועים אינם מרשימים בתחילה. בחצי הראשון של טווח הסל"ד המנוע נרפה – אפשר להתנהל בתחום זה בנהיגה רגועה, אבל לא ממש להאיץ. השתלבות בתנועה או זינוק מכובד ברמזור ידרוש למשוך את המנוע לחצי השני של תחום הסל"ד, שם הוא מייצר רעש חזק ולא נעים.
אם מתעלמים מהרעש, אפשר לקבל ביצועים זריזים בהחלט, גם בזכות תיבה נעימה להפעלה, עם מהלך קצר וברור, ויחסי העברה קרובים.
הונדה ג'אז - לוח מחוונים
צילום: אורי שר
לא מקיימת את הבטחת הביצועים, אבל צריכת הדלק נמוכה למדי

צריכת הדלק במבחן, כולל לא מעט קטעים עירוניים ופקוקים מצד אחד, ושיוטים מהירים מצד שני, עמדה על כ-16 ק"מ לליטר. טוב יחסית, אך הפער מול המתחרות הצטמצם לעומת הדורות הקודמים.

תמורה
הונדה ג'אז שומרת על היתרונות המסורתיים שלה בתחום המרחב הפנימי וגמישות סידור המושבים. גם בתחום צריכת הדלק היא עדיין משיגה תוצאות טובות. אבל חטיבת הכח הרועשת פוגעת בעידון, ולא מקיימת את הבטחת הביצועים (אבל במילא זו אינה מכונית לחובבי נהיגה).

אבל הבעיה העיקרית של הגרסה הידנית של הג'אז היא העובדה שבניגוד לאחותה האוטומטית, שזכתה לתמחור תחרותי יותר בדור הנוכחי, הגרסה הידנית נשארה יקרה ביחס למתחרות. בעולם שבו סופרמיני ידניות נמכרות בשבעים עד שמונים אלף שקלים, יהיה לג'אז הידנית (שעולה 90,000 שקלים) קשה לשכנע לקוחות לבחור דווקא בה.
צילום: אורי שר