מבחן ארוך טווח הונדה CBR300 (דיווח מס' 3): כביש גדול - אופנוע קטן? - אוטו

מבחן ארוך טווח הונדה CBR300 (דיווח מס' 3): כביש גדול - אופנוע קטן?

עוד חודש חורפי עבר על ה-CBR הקטן - היינו חייבים להפשיר אותו בשמש הדרומית

בשנת 1993, הוצאתי את הרישיון הדו-גלגלי שלי. זו הייתה השנה של ה-CBR900RR. עד אז היצרניות היפניות התרכזו בעיקר בלייצר אופנועים חזקים יותר, מהירים יותר - אבל גם כבדים יותר. ה-CBR ההוא, התחיל את אופנת קיצוץ המשקל באופנועים הספורטיביים הגדולים וכיכב בחלומות של כל רוכב בעולם בערך. גם שלי.

בשנים ההן
ובהרבה שנים שלפני ואחרי, רוכב כביש ספורטיבי ידע שיש מקום אחד, כביש אחד, שאליו הוא אמור להגיע, ברירת מחדל - סדום-ערד. אופנת ערד לא התחילה בשנות ה-90, אבל חלק נכבד מאבירי הכביש ההוא חברו אל ההונדה בשנה ההיא - והתוצאה היתה מחשמלת.

ובכן בעוד אלסיבוני בן ה-16 מזדחל על 50 סמ"קיו לפני 21 שנה ברחובות הרצליה, הוא פוגש ברמזור באזור התעשייה ב-CBR900 חדש דנדש ועליו אגדה - יהודה איילון. את הסיפורים על מר איילון הכרתי בע"פ, ידעתי שהוא שולט באופנועו ביד רמה. והנה הוא כאן, לידי ברמזור. הוא פנה ימינה ואני אחריו, מביט בגלגל האחורי מחליק לאורך הפנייה ונעלם אל האופק על גלגל אחד. וכמו שאתה מתאר לעצמך - זה בדיוק מסוג הרגעים שנחרט בראש ולא עוזב.

נעלם אל האופק על גלגל אחד
מאז גדלתי, רכבתי, וביקרתי בסדום ערד אין ספור פעמים - ועדיין, אני לא אוהב את הכביש הזה. הוא משנה את הקצב שלו, רגע פתוח ולפתע סגור. פניות מתהדקות מפתות אותך לתוכן. כמה אנשים פגשו את קצה גבול היכולת שלהם בכביש הזה. ולמרות כל האמור לעיל - לא היה לי שום ספק שבכדי לבדוק אם ה-CBR הקטן ראוי לשמו ולפיירינגו - לשם אני אקח אותו.

היי דרומה
על כביש 6 עם הפנים לכיוון דרום, האופנוע הזה מרגיש נוח למדי. תנוחת הרכיבה זקופה יחסית, הקליפ-אונים יושבים מעל המשולש ומשוכים מעלה. האופנוע הזה דורש מהרוכב אפס תשומת לב תפעולית. יש שני דברים שהופכים שיוט מהיר באמת ללא אפשרי - קודם כל מדובר במנוע חד-צילנדרי דל סמ"ק ולאחר מכן - מיגון הרוח בינוני בלבד. ה-CBR הקטן יכול לשייט בגבולות ברירת הקנס על כביש 6, וקצת מעבר אליהן, בלי בעיה. אבל מעל 140 (8500 ורעש מנוע נוכח), התאוצה מתמתנת משמעותית וחמור מגן הרוח הקדמי הופך להיות תיאורטי. במהירויות האלה צריך להתכופף מתחתיו בשביל לזכות בהגנה כלשהיא. יש שתי בעיות עם עניין ההתכופפות: האחת - מאוד מוזר לשכב על אופנוע בכדי להגיע למהירות מירבית של, נו, אופנוע בנפח 300 סמ"ק, השנייה - קליפ-אונים גבוהים לא מרגישים טבעיים בתנוחה כזו. אז השארתי אותו במהירות שבה הוא מרגיש בנוח והמשכתי דרומה, רושם לעצמי שהבולם האחורי קצת רך אבל בסה"כ נוח. לשאלת המהירות הסופית - מישהו סיפר לנו שבהילוך הגבוה ניתן לדגדג את ה-170 קמ"ש על גבול הקו האדום.

סדומרד
כתבתי קודם שאני לא אוהב את הכביש הזה וברצוני להגיד שאולי קצת הגזמתי. אני חושב שיחסי אהבה שנאה יתאימו כאן יותר. אני מתחיל לרדת לכיוון שפך זוהר ונזכר לסיבת היחס הקוטבי שלי אליו. מצד אחד זה כביש מדהים, נוף מדברי מטמטם, אין סוף פניות מכל סוג, גן עדן. מצד שני, לא משנה כמה פעמים רכבתי ונהגתי כאן בשני העשורים האחרונים - אני עדיין לא מרגיש כאן בבית. ואולי זה מה ששומר אותי במשך כל הזמן והק"מ עליו.
יחסי אהבה שנאה עם כביש סדום-ערד
ה-CBR לא מתעניין בכל אלו. משקלו האפסי וההתנהגות הניטראלית הופכים אותו לבן לוויה נאמן גם כאן. הוא לא מאיים בשום מצב ובשום אופן. ואפילו הבלמים - שנראים כאילו חסרה להם קצת עוצמה, מתאימים בדיוק ליכולות של שאר המכלולים. מאוד עגול. מאוד מתחשב. הונדה כזה.

בצומת זוהר מסתובבים וחוזרים על הכביש - הפעם עם הפנים למעלה. הקצב עולה הבטחון מתגבר. אבל החגיגה נגמרת מהר מאוד. בחלקים הצפופים אפשר להנות עם ה-CBR הזה, כמו גדולים - למרות הקפיץ הרך מדי מאחור ושיכוך ההחזרה הלא מספק מלפנים. בחלקים הפתוחים, המהירים, לא מצליח ה-CBR הזה לייצר מהירות מספקת בשביל הכביש הזה, ובמהירוית שהוא כן מייצר הוא מתחיל לזוז יותר מדי, לא משדר מצוקה, אבל יוצא מאזור הנוחות שלו.

שוב אנחנו למעלה ושוב אנחנו יורדים. בירידה יש כבר יותר מהירות, יחסית - ואני נהנה. עובד עליו. סוחט כל רבע סל"ד שיש לו, מוריד אותו לפניות - על אפם וחמתם של נדנודי המיתלים - מתענג על המשקל הנמוך. אין כאן פיצוצים של אדרנלין, אבל יש כאן כיף אחר. האתגר שבצבירת מהירות ושמירה עליה, דרך הפניות, בשילוב עם המשקל הנמוך וחוסר האיום הכללי של החוויה, הופך את הנסיעה הזו למשהו מיוחד. שונה לגמרי מכל מה שאני מורגל אליו. מינימום מכלולים, מקסימום רכיבה.

יש לכם CBR300 ונשאר לכם רק מלבן אחד במד הדלק? אל דאגה
רזרבי
בוא נדבר שניה על דלק. שעון הדלק של ה-300 מורכב ממלבנים (שמורכבים מפיקסלים, אבל זה סיפור אחר). כשנשאר מלבן אחד על השעון סימן שנגמר לך הדלק, בערך. בכמה הזדמנויות קלטתי שאם ממשיכים לרכוב עם המלבן הבודד הזה אפשר לעבוד עוד ק"מ רבים. ואז הוא מתחיל להבהב. וגם אז אפשר לרכוב עוד ק"מ רבים. וזהו, יותר מזה לא היה לי אומץ. סוף המיכל של ה-CBR הקטן נראה לי כמו מקום עלום, שאיש אינו יודע את מקומו. אז במסגרת הנסיעה לערד ובשם העיתונות, שמתי בקבוק ליטר וחצי מלא בדלק 95 על הגב וסובבתי גז, "עד שיתקע", אמרתי לעצמי. ונסעתי, ונסעתי, הגעתי למלבן האחרון (מעליו כתובה האות E - דהינו ריק). והמשכתי לרכוב. אחרי 31 ק"מ, מאז שהגעתי ל"סוף המיכל" החל המלבן האמור להבהב. "טוב עוד כמה ק"מ נתקע אמרתי לעצמי. ואכן אחרי 62 ק"מ ! החל המנוע מגמגם ומאותת על מחסור בדלק. שוב: סה"כ 93 ק"מ - מרגע שמד הדלק הצהיר על "ריק". במילים אחרות - אם יש לך CBR300 ואתה חושב שנגמר לך הדלק - אתה טועה.

סופו של יום
6 גיחות מעלה מטה, הניחו את דעתי. ה-CBR לא יכול ולא אמור להחליף כלי מקצועי וגדול יותר אבל הוא בהחלט יכול להסב הנאה לרוכבו גם בכביש שגדול עליו בכמה מספרים. מה שהפריע לי זה לא כוחו הצנוע של המנוע, לא פשטותם של המכלולים ההיקפיים - מה שהכי הפריע לי הם הצמיגים. אלו לא מציעים שום אחיזה לקראת שפת הצמיג ומאבדים אחיזה בלי איתות מוקדם. בחודש הקרוב ננסה להחליף את צמיגי ה-IRC המקוריים בגומי מעט יותר איכותי ונצא לכביש רכיבה צפוף יותר ואיטי יותר, משהו שיתאים להונדה הקטן הזה. צפו לעדכונים.
החודש ננסה להחליף את צמיגי ה-IRC המקוריים
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות