פורד אירופה לא הזדרזה להיכנס לתחום הפנאי הצומח. למרות ההיכרות המעמיקה של חברת האם האמריקנית עם הנושא, לקח לחטיבה האירופאית זמן רב מידי להיכנס אליו באופן אמיתי.
או כן, היא בקרה במגרש החול מדי פעם אך עשתה זאת בחוסר חשק וקשר למוצריה. בשנות התשעים היא שווקה, ללא הצלחה את המאבריק, למעשה ניסן טראנו עם סמל של פורד. אחרי כן, בתחילת האלף השלישי היא קבלה את המאזדה טריביוט שהפך במדים הכחולים לאסקייפ, ונתן את הרושם שפורד אירופה רק רוצה לברוח מהתחום. זו גם הסיבה שבארץ נאלץ היבואן להתבסס על המבחר האמריקני בתחום הפנאי בניגוד לפעילותו בתחום הפרטי.
אבל כשפורד אירופה נוגעת במשהו בזמן האחרון, היא עושה זאת עם מטה קסמים ולראייה המונדיאו, ה-S-מקס, הפוקוס והפיאסטה ולכן גם עורר הקוגה, רכב הפנאי שהוצג ב-2008, עניין רב. וכאשר קיבלנו את ההודעה שהוא יעמוד לרשותנו בצרפת הציפיות היו גבוהות. אחרי הכל הפעם זו לא גרסה משומשת לבן-דוד רחוק אלא כלי שפותח על הפלטפורמה המוצלחת של הפוקוס.
הקוגה מדגימה עד כמה גמישה היום הפלטפורמה של פורד. עם 269 ס"מ, בסיס הגלגלים ארוך משמעותית מהפוקוס ומרווח הסרנים (158 ס"מ לפנים ו-159.5 מאחור) דומה לזה של המונדיאו. אבל הרוחב הכללי, 184 ס"מ, דומה לפוקוס הרגילה והיא אפילו קצרה מגרסת הסדן. ולמרות שהיא מבוססת על פלטפורמת הפוקוס (שמשמשת גם את המאזדה 3 והוולוו 40S/V50) היא שואבת גם פרטים מהמונדיאו ונעזרת בניסיון של וולוו ולנד-רובר עם מערכת ההאלדקס. ועל כל זה יש לי זמן לחשוב כשאני ממתין לשומר החשדן במטה פורד בצרפת, שבודק את מסמכי כאילו הגעתי למתקני הגרעין באיראן.
את הקוגה ניתן לקבל עם המנוע המוגדש של וולוו (2.5 ליטר) שלו 200 כ"ס ואופציה לאוטומטית. אבל אנחנו בצרפת ובאופן טבעי המפתח החכם שנמסר לי שייך לקוגה לוגמת סולר, ידנית עם מנוע ה-2.0 שמקורו... צרפתי-פיז'ו השותפה של פורד לתחום הדיזל פתחה אותו. את תיבת הפאוור-שיפט כפולת המצמדים (שמוצעת בדיזל) אני פוגש בקוגה של ז'אן שמסיע אותי לחנייה. לא, אין כזו בצי העיתונות, וכמובן שאני לא יכול להחליף עימו מכונית. סדר זה סדר.
צילום: אלי שאולי / יצרן
מרטין סמית
זה כנראה האדם שבזכותו הפכו לאחרונה מכוניות פורד למושכות ביותר. מי שהיה ראש מחלקת העיצוב של אופל עבר ב-2004 לפורד, שינוי שעורר הדים (גם בגלל שסמית לקח עימו כמה מעצבים בכירים). האיש, שבשנות השמונים והתשעים חתם על כמה מהעיצובים המוצלחים של אודי (כולל הקוואטרו האגדית), הוא גם זה שאחראי לגיבוש הקו הקינטי של פורד. את קווי הקוגה הוא הראה לנו עוד בפאריז 2006, עם האיוסיס X כדי להסביר לאן תתפתח הנוסחה.
והקוגה מביאה פרשנות מוצלחת לקו הקינטי של פורד. היא נראית נהדר: ספורטיבית, אגרסיבית וקלילה מהמתחרים תוך שימוש בסממנים המוכרים של פורד בייחוד בחרטום. כמו בסימפוניה שמבוצעת היטב ההרמוניה בין החלקים נעימה לעיין, זרימת הקווים מצוינת וקו שמשת הצד שמטפס מעלה תורם לתחושה הדינאמית. ואם החרטום אומר פורד הרי שהחלק האחורי, עם הקו הבולט בין הפנסים, מוסיף נופך אלגנטי ויוקרתי שלא היה נראה זר באודי למשל. כבר סיפרנו לכם שסמית היה באודי? הקוגה חמוש בכמה פרטי קרוס-אובר-פנאי: מגינים כסופים מתחת לפגושים, ומפתנים כהים. אבל על היומרה האמיתיות רומזים קישוטים ספורטיביים כמו צמד מפלטים בוהק, חישוקים גדולים ותפיחות הכוח על מכסה המנוע. הקוגה מדברת בשפת הספורט.
הקוגה מנחשת אותי, נפתחת מעצמה (מפתח חכם) וחושפת תא נוסעים שאינו מנסה לדבר בשפת השטח. אין כאן אזכורים לתחום העפרורי, ואפילו לא מיתוג לנעילת דיפרנציאל או לבקרת ירידה במורד. פורד מאמינה שהלקוח יישאר רוב הזמן על הכביש ואינה רואה צורך למכור לו אשליות בנושא. מצד שני הניחוח היוקרתי-אלגנטי שעולה מהעיצוב ממשיך בפירוש פנימה, ולקוגה, בייחוד ב"טיטאניום" שלנו, מראה נעים ותחושה טובה. ממושב הנהג ניתן למצוא קשר לפוקוס עליה מבוססת הקוגה, בייחוד במחוונים אך גם בתפעול מערכות מסוימות (ניתוק בקרת היציבות, ושינויי משקל ההגה מתוך המחשב- קצת מסורבל). ואולם הקוגה מרגישה יוקרתית יותר מאחותה.
בהתאם לימים אלה את הקונסולה המרכזית מאכלס צג מגע היי-טקי שמשרת מצלמה אחורית ומערכת ניווט. זה נוח למעט במקרים שהמערכת מתעקשת לריב על כללי הדקדוק הצרפתי ונכנסת למאבקים פנימיים על איות ואפוסטרופים. את איקס-לה-בין שלמרגלות האלפים, היא דווקא מוצאת מהר, אבל בחניית המלון אני מופתע לגלות שהראות ממושב הנהג לא מבריקה, והמצלמה נחוצה.
צילום: אלי שאולי / יצרן
נפוליאון
כשהשליט הצרפתי עשה את מסעו האחרון מהגלות באי אלבה לבירה הפריזאית (רגע לפני התבוסה האחרונה), הוא בחר בדרך המטפסת מהדרום למרגלות האלפים ועוברת בגרנובל. היא מכונה לכבודו רו-נפוליאון. אבל חובבי הנהיגה (בקיץ) או הסקי (בחורף) יבחרו בוודאי ברו- דה-גרנד-אלפ – שמבטיחה ומקיימת טיפוס בין פסגות עוצרות נשימה. אפשר כמובן לנחש באיזו דרך בחרתי.
תנוחת הנהיגה בקוגה גבוהה ונוחה, והילדים מאחור נהנו ממושבים גבוהים שאפשרו צפייה בנוף גם דרך גג הזכוכית הענק. אבל, אפילו בצרפת קצת מציק שהכיסוי שלו לא אטום (בייחוד ללא פיצול אחורי למיזוג). מצד שני, אם אינכם נמוכים כמו נפוליאון, מרחב הראש (בגלל גג הזכוכית) מעט מוגבל מאחור. גם תא המטען אינו ענק, אך הוא נוח ונעזר בדלת אחורית מפוצלת יעילה.
אנחנו ממריאים מעלה בדרך האלפים הגדולים. השם לא משקר, והאוויר כן משכר. הכביש מתפתל בין עיירות סקי מרהיבות כמו וואל-דה-זר, טין או בונוויל, וממשיך למעברי הרים כמו איזריאן, לוטרט וגליבר שרוכבי האופניים מכירים היטב מהטור-דה פראנס. אני לא מקנא בהם, אבל הקוגה מרגישה כאן בבית. היא גורמת לי לשכוח שמדובר בכלי פנאי גבוה ומזכירה שפורד הפכה לאלופת הדינאמיקה בתחום העממי. זוויות הגלגול מתונות, יכולת שינוי הכיוון מדודה ומדויקת וההגה החשמלי מתפקד היטב – (בייחוד במצב הרגיל אך גם בספורט) נכון, ומדויק גם אם לא פטפטן. הקוגה מגיבה היטב להרפיות מהמצערת והעברות משקל, מהדקת קו כמו שצריך, לפעמים אפילו פוסעת וגם כשאני חושב שהתקרבתי למגבלות היא מסמנת לי בחיוך סלחני (או שמא היה זה צליל של זלזול) שהיא יכולה יותר, ובהרבה. ולחבילה המהנה מצטרפים גם בלמים מדויקים.
לא הרבה שבילים ניכרו בדרכינו, ובאירופה הם בדרך כלל שייכים למישהו אחר. ובכל זאת אחרי התרשמות מהנוחות, הקלילות והיעדר הקרקושים על השביל, קל לגלות שמהלך המתלים מוגבל למדי מאחור, ומבנה מעט חשוף. כל אלה יחד עם הילוך ראשון ארוך מכדי לייצר בלימת מנוע רומזים שהקוגה מעדיפה אספלט...מצד שני ובאופן ברור היא מאוד מהנה על שבילי עפר מהירים ושוב תוביל אותנו לקצב מפתיע. מישהו אמר ראלי?

האריה
לא רק אני, גם לוגם הסולר של פיז'ו מתקשה לדגדג את היכולת הגבוהה של הקוגה ולכן אולי אינו מרגיש חזק. אבל עם הזמן לומדים להעריך גם אותו. אמנם 136 סוסים שרתומים לכפול הנעה במשקל טון וחצי אינם נשמעים כמו חיל פרשים מנצח, אבל כרגיל בדיזל המומנט הוא המלך. ולכן עם 32.6 קג"מ ב-2,000 סל"ד (ועוד 2 קג"מ לפרקי זמן קצרים), הכוח זמין והביצועים היומיומיים טובים. הנייר אומר 180 קמ"ש מרביים ו-10.7 ש' למאה, והקוגה אינה מתקשה בשום מצב ונעזרת בתיבת ששת ההילוכים המחולקת היטב.
אנחנו ממשיכים לכיוון הדורדון, אותו נהר מוקף ירוק שסביבתו הקסומה שופעת טירות ובתים חצובים בסלע. השלטים שמפרסמים את הפואה גרה, מזכירים שלא לכל החיים כאן זהו גן עדן.
וגם אני תורם את שלי, מפריע לשלוות הבוקר, כאשר אני מעיר את שכני ואת הקוגה בלחיצת מתג. כי בעמידה, בייחוד עם מנוע קר, טרטור הדיזל קצת בולט מדי. בזינוק צריך שיחלוף שבריר שנייה כדי להגיע לתחום האפקטיבי (איזור ה-1,800) ועד אז גם נראה שהמצערת דורשת לחיצה חזקה מהצפוי כדי לשמור על חיים.
אבל מרגע שמגיעים לתחום האפקטיבי הקוגה מתקדמת היטב ויכולה להאיץ בכל הילוך ובכל מצב. המנוע מפתיע בנכונות לטפס לכיוון הקו האדום, ולפעמים, זה חוסך החלפות הילוכים. זמינות הכוח אומרת שקל לשייט בסביבות המהירות המרבית באופן נעים, ולשמור על קצב גם ללא שימוש תכוף בבורר - שלו תחושה איכותית אך מהלך מעט ארוך. צריכת הדלק טובה - גם במצבי עומס קיצוניים לא זללנו יותר מ-10.5 ק"מ לליטר והממוצע הכללי עמד על 11.9.
צילום: אלי שאולי / יצרן
מצטערים
ככל שחלפו הקילומטרים כך גדלה החיבה וההערכה לקוגה ובייחוד ליכולת הכביש הגבוהה, ולאופי המאוד נעים. כי פעם נוספת הצליחה פורד ליצור רכב מצוין עם מראה ואופי ששם את רוב מתחריו בצל וזה כולל את הטיגואן שנראה לפתע מגושם ונטול חן.
אני לא אוהב פרידות, בוודאי לא כאשר הסיכוי למפגש נוסף הוא כמעט אפסי. ולכן התקשיתי להחזיר את המפתחות. שילוב של מחיר גבוה ומחסור בהתאמה לאקלים המקומי בגרסת ה-2.5 ליטר טורבו, אומרים שהסיכוי שאפגוש בארץ את הקוגה נמוך יותר מים המלח. לפי היבואן מחירה יהיה דומה לאדג', והרבה יותר קל למכור את הרכב הגדול מאשר את הקוגה הקומפקטית אך הטובה יותר. חבל.