גילוי נאות - כתבת המסע של טל שביט ז"ל - אוטו

גילוי נאות - כתבת המסע של טל שביט ז"ל

לכבוד יום הולדתו ה-61 שאמור היה לחול היום, מצאנו את אחת מכתבות המסע של טל שביט ז"ל סביב ארצנו הקטנטונת

ערפל. ע-ר-פ-ל, לבן וסמיך. מה זה פה, אירופה? תזכורת לעצמי: לבקש להבא מחמדה, מנהת המשרד שלנו (ואולי נכון יותר "מנהלת העבודה"?) לדאוג גם למזג האוויר. הלחות הכבדה מחייבת הפעלת מגבים כדי שיהיה סיכוי לראות משהו דרך השמשה הקדמית הענקית של הדיסקברי, כאשר אנו יוצאים מנקודת-המפגש בתחנת הדלק של נתב"ג ומתחילים את המסע הארוך מסביב לארצנו על כביש מס' 1... במהירות של 80 קמ"ש.

תכנית ההאירוע לא ממש מקורית – הקפת המדינה (נגד כיוון השעון, לא שזה ממש משנה), רצוי הקפה מלאה, רצוי לאורך הגבולות עד כמה שאפשר. כל אחד משלושת הנהגים/ רוכבים הנוטלים חלק במבצע כבר עשה משהו דומה בעבר, משהו כמו פעמיים בממוצע (ראה "טיפול 1200", גיליון 196); אחד מאיתנו, אבי פרידמן, נציג אתר-האופנועים "פולגז", ביצע זאת לאחרונה רק שבוע קודם לכן (!), מה שמזכה אותו אוטומטית בתואר "עכוז הפלדה". אבל אף אחד מאיתנו לא עשה זאת עם מכונית. ולכן, כשקיבלתי טלפון מאנשי "פולגז" להצטרף אליהם להקפת מדינה נוספת, הם עם אופנוע ואני מכונית, אמרתי "תנו לי לחשוב על זה קצת... אה, מתי יוצאים?".
"מה החוכמה", תאמרו, "עם מכונית זה הרבה פחות מעייף". יש בזה משהו. מצד שני, עם אופנוע זה הרבה יותר מהיר. במיוחד האופנועים האלו: השיירה הקטנה שלנו כוללת בסופו של דבר, בנוסף לדיסקו 3 TDV6 שמשכתי מ"חברת המזרח" יום קודם לכן, גם שניים מהאופנועים שנמכרים בישראל. אבי פרידמן, המוזכר לעיל, רוכב על המילה האחרונה של ב.מ.וו, פצצת-טכנולוגיה דו-גלגלית בשם K1200S ואילו איש "הארץ", מיודענו עזרא יצחק (כן, אותו עזרא יצחק שייצג בהצלחה רבה כל כך את ענף האופנועים במבחן מפלצות-התאוצה הגדול של גיליון 200) מגיע שהוא מצויד בהונדה CBR1100XX "בלאקבירד". אמנם ממש לא המילה האחרונה, ורק עם 150 ומשהו כ"ס, אבל עדיין אחד האופנועים המהירים ביותר בעולם ברכיבה בקו ישר. הדיסקברי-דיזל, לעומת זאת, הוא אמנם "כלי-כלי" לפי כל הדיווחים, אבל עם 190 כ"ס על שניים-וחצי טון, ביצועים אינם הצד החזק שלו.
עוד יתרון מובהק של האופנועים הוא שלהבדיל ממכוניות, אין סכנה להירדם על ההגה. במקרה הספציפי שלי, הסכנה הזו מוחשית בהחלט, מאחר ו(שוב) עשיתי את אותה שטות וישנתי אולי שלוש שעות בלילה הקודם. זה גם גורם לכך שאני מתייצב בנקודת המפגש באיחור קל (45 דקות נחשב קל, לא?). למרבה המזל, צלם "פולגז" טל זהר (להלן טל"ז) ישב לידי במכונית, יוודא שאני לא נרדם על ההגה, ובעתות חירום גם יוכל להחליף אותי. משום-מה נדמה לי שזה ייצא בדיוק בכביש הערבה, שזה במקרה לגמרי הקטע הישר, המשעמם ורווי-הניידות ביותר במסלול המתוכנן.
הפעם אנו מאורגנים. החבר'ה באו עם חטיפים ומים, כאשר אבי מגדיל לעשות עם מנשא המאפשר שתייה תוך כדי תנועה באמצעות צינור. אחחח, הצעירים המפונקים של היום. אני מצדי לא שוכח הפעם להצטייד במגבונים לחים – וגם באקדח, כדי שנוכל לנסוע לאורך הגבול המצרי. משעשע אותי לגלות שגם עמיתי למסע החלטיו לשחק אותה קרביים, וכך אנו מוגנים כדבעי על-ידי לא פחות משלושה אקדחים – כולם, בצירוף-מקרים מוזר, מתוצרת גלוק (אבל שלי הכי גדול).
קצת מוזר לי למצוא את עצמי ספון מאחורי הגה של מכונית מגודלת, בעוד אחרים הם אלו שאוחזים בכידון. אבל בשעות הראשונות של הבוקר אני לא ממש מקנא בהם. הערפל הסמיך מגביל את הראות עד כדי יצירת אפקט של נסיעה בתוך ענן ולא מאפשר אפילו נסיעה במהירות המותרת (על שמירתה אנו מתכננים להקפיד, כמובן, כל היום). הערפל מלווה אותנו עד שאנו עוצרים בייאוש בתחנת הדלק של כפר עזה. קפיצה קטנה במונחים של הקילומטראז' הכולל, אבל זה לקח שעתיים יקרות. מתסכל במיוחד היה להזדחל בעקבות משאיות איטיות עוד יותר מאתנו, כאשר הכביש המהיר פינה מקומו לכבישים דו-נתיביים. לאופנועים אין כמובן כל בעיה להתקדם, אמנם – סיבוב קל של המצערת והם נעלמים קדימה – אבל עם הדיסקו לא ממש נעים להמר על כך שלא תפרוץ פתאום מתוך הערפל איזו משאית בנתיב הנגדי.
בקיצור, הלו"ז של הבוקר הלך קאפוט, אבל זה לפחות נתן לי לערוך הכירות מסודרת עם הדיסקברי. זהו המפגש הראשון שלי עם הדיסקו דור 3, ואם להשתמש בביטוי מקצועי של עיתונאי-רכב – אין מילים בפי. בעיקר אני נהנה השקט בתא הנוסעים. ברגע שטורקים את הדלת, הטרטור העמום של הדיזל V6 מתמזג עם רעשי הרקע ונעלם כליל, ומכאן ואילך רק בהאצות חזקות במהירויות נמוכות ניתן לשמוע את הנהמה הכבושה. כמעט כמו בכל טורבו-דיזל מודרני, בסל"ד ממש נמוך, אין כלום. לכן, לחיצה על הדוושה בעמידה מניבה השתהות קלה בזמן שהמנוע מתארגן על עצמו – ואז שועט קדימה כקרנף. גם אז הוא לא יכול להיחשב כרכב מהיר במיוחד: נכון שלעומת הדיסקברי הקודם מדובר בעולם אחר של ביצועים, אבל לא כל כך בהשוואה לדור האחרון של טורבו-דיזלים שלושה-ליטר מבית ב.מ.וו, פולקסווגן ומרצדס. כל אלו נותנים בסביבות 220 כ"ס ולפחות 51 קג"מ ואילו ה-V6 של פורד-פיג'ו מתחיל עם 10% פחות נפח, משהו כמו 15% פחות הספק ונחיתות של לפחות 6 קג"מ. מאחר והדיסקו גם כבד מכל השלושה (200 קילו מעל הפולקסווגן, 400 יותר משני האחרים), לא מפתיע שאין לנו כאן עסק עם חורך-אספלט.
אבל חורך-אספלט זה לא מה שאנחנו צריכים היו. בולע-אספלט, זו הגדרה יותר נכונה. יש לנו מרחקים לכסות, מקומות להגיע אליהם (כולל הביתה בשלום) וזוג אופנועים שצריך לרדוף אחריהם כל הדרך. משום כך, אני מתרשם הרבה יותר מהמרחב העצום בתא הנוסעים, מהמושבים הסופר-נוחים, מהיכולת לתפור את תנוחת הנהיגה ב-ד-י-ו-ק לצרכים המעוותים שלי, מהמתלים שהופכים את כבישי הדרום להרבה יותר איכותיים ממה שאני מכיר, ממערכת השמע ש...
מסרבת לנגן משהו חוץ מ-103FM. אוקיי, גם אני אוהב את התחנה הזאת, אבל אפשר לגוון מפעם לפעם וחוץ מזה, מאשקלון ודרומה הקליטה לא משהו. את המערכת זה לא מעניין. המתגים על ההגה לא מזיזים לה, וגם לא אלו שעל הקונסולה עצמה. אני מצליח לשנות ווליום, וזהו.
טל זהר, שמכיר את האוטו הרבה יותר טוב ממני (בזמנו הפנוי הבחור מנהל את חנות "גתוס", שהיא גם סוכנות לנד-רובר), לא מבין מה הבעיה, שולח יד ומריץ את התחנות עד שהוא מוצא מוזיקה טובה ב"כל עזה" או משהו. אני מנסה את מתגי ההגה: עובדים. "נשבע לך שזה לא עבד קודם", אני מנסה לשכנע אותו. "כן, כן", הוא אומר בטון של "תראו עם איזה אנשים אני צריך להתעסק".
בתחנת כפר עזה אנו עורכים מפגש ראשון להיום עם כוחות החוק. קבוצת שוטרים ושוטרו עוצרת גם היא לרענון ב-Yellow, ואני מציין לעצמי בגאווה שהאופנועים מושכים את תשומת-הלב שלהם יותר מהדיסקו. ממש כמו כשהם בתפקיד. הפעם הם לא. לאחר השאלות הרגילות (כמה סוגר? כמה עולה? עובר 100 בראשון? מתברר ששוטרים אינם שונים משאר האדם כשהם אוף-דיוטי) הם מגלים גם את הלנד-רובר, יושבים מאחורי ההגה, מניעים ומקשיבים ברוב קשב. "וואלה, זה דיזל זה?" בתוך זמן קצר אני מוצא עצמי עונה לשאלות אחד החבר'ה, שמתלבט לגבי 307sw, ומשקיע זמן בתשובות והסברים. תמיד טוב ליצור קשרים עם כחולי-המדים.
לפני מעבר הגבול של רפיח אנו מתמסרים לידי טל"זלצורך צילום קבוצתי ליד השלט, ומנצלים את ההזדמנות כדי לטעום על קצה המזלג את הטכנולוגיה שהדיסקו כל כך משופע בה. אני מתייצב באלכסון בתעלה שלצד הכביש מול העלייה התלולה, מסובב את בורר ה-Terrain Response ימינה עד הסוף למצב "זחילת סלעים", מתג נוסף נועל את הדיפנרציאלים, וליתר בטחון אני מעביר גם את מתג ההגבהה למצב של מקסימום. לא רוצים גרד שום דבר בחון. הצג הגרפי במרכז הקונסולה מראה בדיוק באיזה מצב אתה, מה נעול ומה לא, ומציג אפילו את כיוון הפניית הגלגלים (!). השילוב הקטלני הוא, כמובן, Overkill למכשול הצנוע שבפנינו והדיסקו מטפס בקלילות – אבל התוצאה פתוחת-המתלים בהחלט מרשימה.
במעבר הגבול עצמו איש אינו שואל אם יש לנו אקדח, לאכזבתי. בשלב זה ערפל הבוקר כבר התפוגג, אולם הנסיעה דרומה על כביש מס' 10 לארוך הגבול המצרי מתגלה כקטע המייגע ביותר של המסע, במיוחד עבור האופנועים. אמנם בין רפיח לניצנה מולאו הבורות האינסופיים הזכורים לי, אך זהו עדיין כביש צר ומשובש, פה ושם נכבש על-ידי דיונה שפולשת מכיוון מערב. מפעם לפעם מפתיע אותנו סט עיקולים כאשר הכביש מנווט את דרכו בזהירות בין הדיונות; המתסכל הוא שממש קרוב אלינו אנו יכולים לצפות בכביש המקביל מהצד המצרי – ישר, איכותי, חדש. אנו מזהים טנדר חבוט עם נגרר מאחוריו, שמצליח ללא בעיות לעמוד בקצב שלנו למרות שאנחנו הם אלו שמצוידים במילה האחרונה של עולם הרכב, על שניים וארבעה גלגלים. מניצנה ודרומה הכביש מתמלא פיתולים עוד יותר. עם אספלט נורמלי זה היה יכול להיות גן-עדן לאופנועים, אך המצב התחזוקתי של כביש זה מחפיר (לא מפתיע, מי כבר נוסע כאן?), וכל הפניות בוגדניות ומרוצפות חול, כורכר וסלעים קטנים.
המצב מחמיר אחרי שאנו עוברים בהצלחה את ביקורת מג"ב בהר-חריף, ובמשך מה שנראה כשעות אני יושב לצד הרוכבים על הזנב, רואה כיצד הם מנווטים בין האבנים ופותחים גז בסופר-זהירות. אלו אופנועים כבדים וחזקים ביותר, ורגע קטן של חוסר תשומת-לב יכול לעלות ביוקר. זהו קטע הכביש היחיד כל היום בו הדיסקברי – המתלים הללו כאילו נולדו לכביש זה – יותר מהיר מהר מהם, ואני נהנה להזכיר להם זאת ולמלא להם את המראות בפנסיו של הדיסקו. צפירה קלה מפעם לפעם גם היא לא מזיקה. הנקמה, אני יודע, תגיע מאוחר יותר, אבל אני חייב להחזיר להם אחרי שמקודם יותר הם זרקו משפטים כמו "אם בכלל תוכל לראות אותנו זה יהיה ביזיון עבורנו". או יה? "לא אכפת לך שננתק את בקרת היציבות, נכון?" אני שואל את טל"ז, אחרי שבאחד העיקולים היותר-הדוקים, בקצה ירידה ולפני עליה, המערכת כמעט עוצרת אותנו במקומנו. לא, לא אכפת לו בכלל. כיף לנסוע עם מישהו שלא אומר לך כל הזמן "היי, הלו, לא להגזים" או "יש כאן סיבוב אם לא שמת לב..."
אחרי עצירה לצילומים בהר שגיא - איזה נוף מדברי מהמם! – הכביש סוף סוף מתיישר קצת, המהירויות עולות, ואנו מתחברים לכביש מצפה-אילת בצומת סיירים. אחרי צילום בלתי נמנע ליד השלט, החבר'ה מחייכים אליי חיוך ממזרי, מכניסים לראשון ונעלמים באגזוזים מנהמים לרווחה. הפיתולים הכה-מוכרים בירידות לאילת מאפשרים להקדיש תשומת-לב לדרך בה הדיסקו מסתדר עם שניים-וחצי הטונות שלו. חוש הזהירות הטבעי שלי – תפסיקו לצחוק שם בבקשה – מונע הגזמות, אבל עדיין אפשר להבחין כי זוויות הגלול בהחלט מוחשיות, כי האחיזה למרות זאת גבוהה יחסית, כי ההיגוי לא רע בכלל אך לא טוב כמו של ה-M קלאס החדשה בה נהגתי חודש לפני כן וכי הבלמים עומדים יפה במעמסה באופי הנסיעה הזו, שאותו נגדיר "נמרץ". לא יותר, באמת, אבל גם "נמרץ" בירידות לאילת מהווה מבחן יפה לעמידות הבלמים. כשאני עוצר ליד האופנועים הממתינים לנו במבואות אילת (תפסיקו עם ההבעה הכאילו-משועממת, חבר'ה. אני יודע שאתם מחכים לנו מקסימום 30 שניות). כמעט ואין ריח מהרפידות. יפה.
אנו מתדלקים ביציאה הצפונית מאילת, פעם שנייה היום לאופנועים, פעם ראשונה ללנד-רובר למרות שהמיכל רחוק מלהיות ריק. מחשב הדרך של הדיסקו מצביע על ממוצע של בערך 9 ק"מ לליטר עד כאן, שזה בכלל לא רע אבל גם לא ממש מייצג לאור המהירויות הנמוכות והרגל העדינה על הגז רוב הזמן. כמתוכנן, אני מפקיד את המפתחות בידיו של טל"ז – שהוא יסכן את הרישיון שלו בכביש הערבה – ואת הדרך עד ארוחת-הצהריים ביטבתה אני זוכר במעומעם בלבד. בניגוד להרבה מכוניות אחרות, יש אפילו יותר מקום לרגליים במושב הנוסע מאשר במושב הנהג כך שאני יכול למתוח איברים בנוחות, והשקט והחלקות של הדיסקו מרדימים אותי צ'יק-צ'ק.
ביטבתה מושכים האופנועים שוב הרבה יותר תשומת לב מהדיסקו, במיוחד הב.מ.וו הצבעוני יחסית. כמו המכוניות שלהם, גם אופנועי ב.מ.וו עברו טלטלה עיצובית בשנים האחרונות וה-K1200S מלא בקימורים ושקעים מחוטבים. לידו נראה ההונדה, באפור כהה אחיד ומשעמם, כפליט פרה-היסטורי, נראה מעידן אחר, שזה בדיוק מה שהוא. מעניין, אם כך, גם ההבדלים ביניהם בפועל, על הכביש. ננסה מאוחר יותר. השלף-שטונדה אחרי האוכל ממש מתבקש, ומקצר עבורי פלאים את הדרך המשעממת עד צומת הערבה. האופנועים מתודלקים שוב – הדיסקו מסתכל מהצד במבט משועשע על הכלים הקטנים הללו, עם מיכלי הדלק הזעירים – ואני שולף מאחור את הקסדה והמעיל. הגיע זמן דו"ג. עכשיו נראה לעגלת-דיזל האנגלית הזו מאיפה נכנס מסנן-החלקיקים. עזרא מתיישב מאחורי ההגה, אבי עובר להונדה ואני מתיישב מאחורי הקוקפיט המסוגנן של הב.מ.וו.
ה-K1200S הוא תצוגת טכנולוגיה ניידת, הטופ שבטופ, הקרם-דה-לה-קרם של ב.מ.וו – של אופנועים בכלל, בעצם. מנוע מוזרק אינו חריג היום, אבל בלמים מופעלים חשמלית ומתוגברים סרבו – בהחלט כן; גם אפשרות לכוון אלקטרונית את המתלים (!), תוך כדי נסיעה (!!), היא משהו שתמצא רק אצל ב.מ.וו, לאורך ים המלח אני נזהר מאוד לא להגזים – מאוד קל להשמיד כאן 180,000 שקלים של פלדה, אלומיניום ואלקטרוניקה בווארית מתוחכמת – אבל נהנה מהיכולת של המנוע למשוך גם מ-1500 סל"ד, תוך שהוא מעביר רטט נעים וכוחני. איזו גמישות... וכמה כוח. איפה זה ואיפה הב.מ.וו-ים הרגועים של פעם.
תדלוק נוסף של האופנועים בבית הערבה, וכאן כבר ברור לנו שלא נוכל להשלים את היעד המקורי של הקפת כל המדינה, אלא אם ניכנס עמוק לתוך הלילה. שילוב של עייפות וכביש הצפון בחושך הוא מתכון לצרות, ובאמת שאין בכך טעם. נמשיך כמה שנספיק. אני עובר להונדה ואנו ממשיכים צפונה לעוקף יריחו.
פליט פרה-היסטורי, הא? ה-CBR1100XX אמנם מסגיר את גילו עם תנוחת רכיבה של פעם – כידון הרחק קדימה, רגליות צפופות – ובסל"ד נמוך אינו חזק כמו הב.מ.וו, אבל מסל"ד בינוני ומעלה זו תחנת כוח גרעינית, לא פחות מהבימר על פי מדידות עכוז אמפיריות. והמתלים, ללא גימיקים אלקטרוניים, עושה עבודה לא פחות טובה. אתם יודעים מה? אפילו יותר טובה, אם כי אולי מוגזם לומר זאת אחרי נסיעה כל כך קצרה... אין ברירה, ניאלץ לקחת את האופנועים האלו למבחן ייעודי מתישהו. מה שצריך צריך.
כביש הבקעה הוא אחד האהובים עליי ביותר בישראל, בשל שילוב מאתגר של אספלט איכותי עם פיתולים הצוללים מטה ומטפסים מעלה עם שינויי כיוון מפתיעים. הבעיה היא התנועה, ובמהירויות שהאופנועים אלו מסוגלים לייצר גם המכוניות שבנתיב שלך הופכות לתנועה נגדית. עם אופנועי ספורט מושחזים אפשר וצריך לתפור את הכביש הזה ביד עידנה, ברצף של דקירות של דקירות מדויקות כשל סייף מיומן; היום, עם אופנועי ספורט-תיור פחות ממוקדים, אני משאיר את המוח במוד "איזי", מנצל את המומנט האדיר כדי לעקוף כל מפגע בכביש מבלי לקחת צ'אנסים מיותרים. אני משתתף בצערו של עזרא בדיסקברי: בשביל שיהיה איזה סיכוי לעמוד כאן בקצב של האופנועים צריך 911, לא רכב פנאי דיזל מגודל.
אי-שם באמצע הדרך, בין הג'יפטליק למחולה אני מחזיר באי-רצון את האופנוע לעזרא וחוזר למושב הרך של הלנד-רובר. עכשיו הוא מרגיש א-י-ט-י ומה-זה מסורבל. מכאן ועד צמח מצפה לי הקטע המתסכל ביותר של המסע, התנהלות מיידעת בתוך שיירות המשתרכות בקצב שמקלקל את כל הכיף של הכביש היפהייפה צפונית לבית-שאן, מתחת לכוכב הירדן ובואכה מנחמיה. השילוב של שדה ראייה סביר לפנים ונתיב נגדי פנוי מגיע רק לעתים נדירות ומאפשר עקיפה של מכונית אחת בדוחק, מה גם שהמונחים "סביר" ו"פנוי" מקבלים משמעות אחרת לגמרי כשאתה נוהג ברכב עם יחס הספק-משקל של כמעט 14 ק"ג לכ"ס. במיוחד אחרי שאתה יורד מאופנועים בהם כל כ"ס סוחב פחות מ-2 ק"ג של אופנוע ורוכב ביחד. מצד שני, אחרי 800 ק"מ אני מרגיש כמו חדש, מוכן ומזומן לנהוג עוד 800 ק"מ. בכל הקשור לנוחות, הדיסקו מספק את הסחורה ביג-טיים. החבר'ה ממתינים לי בצמח, והגיע הזמן לקבל החלטות. השמש כבר מאוד נמוכה, ואנו מוותרים על הטיפוס לרמה דרך מבוא חמה – אין לנו מספיק זמן וזה ממילא קטע כביש שלא ממש מתאים לאף אחד מהכלים. נסתפק בעליה דרך צומת כורסי כדי ליהנות מהסיבובים האינסופיים והמהירים, ניכנס למצפה אופיר המשקיף על הכינרת וניתן לטל"ז להתבטא שם בצילומים אחרונים רגע לפני החושך.
הכביש צפונה לאורך הכינרת עובר בנסיעה רגועה, כשהשמש השוקעת צובעת את השמיים בצהוב-כתום ומלווה אותנו בהשתקפות מבהיקה על פני-המים השקטים. אני מת לעצור ולהתמוגג קצת מהיופי הפשוט והטבעי הזה, אבל אין זמן. לוקחים ימינה בכורסי, ואחרי השיקיין המסוכן והמטעה – זוג אופנועים נהרגו כאן לפני שנה בדיוק – אני לוחץ את המצערת עד הסוף עד תחילת הטיפוס מעלה. מיטב טכנולוגיית המנועים, המנועים והצמיגים נאבקת כנגד חוקי הטבע – גרביטציה ומקדמי חיכוך – ודוחפת את הדיסקברי קדימה כהיפופוטם עם מבער אחורי קטן בעכוזו. העיקר לא להוריד רגל מהגז. אני מכיר את הכביש הזה מצוין, עם אופנועים ומכוניות מכל הסוגים, אבל לא חושב שאי-פעם עליתי אותו עם SUV. זו חוויה בהחלט מרעננת.
בסוף העלייה אנו פונים ימינה למצפה דרך שביל עפר, וסוף-סוף הדיסקו מרגיש משהו שאיכשהו קרוב לנסיעת שטח, בפעם הראשונה והאחרונה היום. מיותר לציין שאני מותיר לאופנועים שמאחוריי שובל אבק סמיך. במצפה אנו מציבים את הכלים בפוזות הראויות לפי הוראות הבמאי, מתיישבים בצד לסיפורי קרבות בלתי נמנעים, ומחליטים שזהו, המסע הגיע לסיומו. מכאן נחתוך הביתה בדרך הכי קצרה. גם כך נסגור את היום עם משהו כמו 1000 ק"מ, די והותר כדי להרגיש שבעצם עבדנו ולא סתם נהנינו מיום כיף ממונע...
בדרך הביתה אני מסכם לעצמי שאני די מעריץ את הדיסקברי... וזה עוד לפני שבדקתי את יכולת השטח שלו, שלפי הדיווחים מרשימה לפחות כמו יכולת הכביש. מעבר להיותו נוח ומרווח להדהים, ומרגיש מוצק ואיכותי, והעיצוב גרום לו – לטעמי לפחות – להיראות מיוחד, שונה ואוטלרא-מודרני. הדבר היחיד שהייתי משנה בו הוא מנוע דיזל V8 במקום V6, כמו אלו של ב.מ.וו או מרצדס (או בעצם, למה לא הפאוור-סטרוק 6.0 ל' האימתני של שיש במחסנים של בעלת-הבית של לנד-רובר, פורד?) עוד קצת משקל הרי לא ישנה כלום, ותוספת כוח בהחלט תתקבל בברכה.
באחד הרמזורים ליד הבית אני תופס את עיניה של נערה במושב הנוסע של המכונית לידי, שולח לעברה את מבטי החושני ביותר ולוחץ את מתג מתלי האוויר לכיוון מעלה. בתוך שניות מרים את עצמו הדיסקברי עוד כמה ס"מ אל-על, והבחורה צוחקת מלוא פיה, או יה.
הכתבה פורסמה במקור בגיליון 'אוטו' 231, מאי 2005
     

תגובות גולשים:

לכתבה זו התפרסמו תגובות