בא מהשוליים 480 / סגירת מעגל

שלושים וחמש שנים אחרי שהתאהב במכוניות דרך חלון אוטובוס, אוהד סוגר מעגל

אוהד אלגוב 08.05.2026

צילום: מערכת אוטו

תקציר AI

מסע אישי בין ילדות, מכוניות חלומות ומפגשי אספנות: אוהד אלגוב חוזר אל הסובארו שהדליקה את דמיונו לפני עשרות שנים, וסוגר מעגל מוטורי נוסטלגי שמזכיר כמה אופי היה פעם למכוניות — ולחובבי הרכב שסביבן

בגיל אחת עשרה, וקחו שנה לכאן או לכאן, הגעתי לראשונה לאילת, מעין טיול משפחות מאורגן לשיכונים של פרברי חדרה, משהו דרך העיריה... ואז בהגיעי לעיר הקיט הדרומית, ראיתי את האקזוטיקה היפנית. לא ידעתי על יכולותיה הדינמיות הבינוניות, או על הביצועים שאינם מסמרים שיער, או על הפרופורציות והעיצוב שהיום נראים פחות מלוטשים.

עכשיו, כשלושים וחמש שנים מאוחר יותר, מצאתי עצמי נוהג ברכב שכל כך התרגשתי לראות אותו בימי ילדותי. נכון, עתה לא באמת התרגשתי, כבר קשה לרגש אותי, אבל בהחלט חייכתי ושמחתי על כך שיכולתי לסגור מעגל מוטורי כזה.

שום תחושה ספורטיבית, אני אעשה לכם ספוילר, אבל את מי זה עניין. בעיקר, צחקתי המון. ממש המון. התמימות של האייטיז בעידן הנוכחי, היא משהו שאי אפשר להישאר אדיש אליו. אז החודש, כפי שניתן לראות על שער המגזין, נהגתי בסובארו XT טורבו, כי זו המכונית שהייתה על שער המגזין הראשון. מעין סגירת מעגל, ארבעים שנות קדמה במבט לאחור. ואין משהו שיותר ממחיש מזה, את ההתקדמות של עולם הרכב — וגם את זה שפעם היה אופי למכוניות והיום יש אחלה מולטימדיה.

צילום: איתמר רותם

מאז אותו מפגש דרך זגוגית אוטובוס של ילד עם סובארו אקזוטית, היו לי כשישים מכוניות ורובן המוחלט מעניינות בהחלט. קראו לזה פיצוי, קראו לזה סטייה, העיקר שזה יימשך. זה גרם לי לחייך, זה אמנם חיסל לי את חשבון הבנק, אך גם הביא אותי למי שאני היום. לטוב ולרע. הכרתי בעלי מקצוע שהפכו לחברים טובים, יחד טיילנו ונהנינו.

ועם זאת, עם השנים אני פחות ופחות מגיע למפגשי רכב. אני משתעמם, זו האמת. לרוב אלו אותן המכוניות, לרוב אלו אותם הפרצופים. רובם אגב, מחוברים לאישיות מקסימה. לא רחוק מהעיירה הציורית חדרה מתקיים מפגש גדול של מכוניות אספנות אחת לחודש. פעם במספר חודשים אני פוקד אותו, כי האווירה, כי החברים. לאחד המפגשים האחרונים החלטתי שאני מגיע, הנעתי את המכונה שמאכלסת את חניית ביתי ויצאתי לדרך. שמח וטוב לבב יצאתי עם המכונית שנמצאת אצלי מעל לעשרים שנים, בדיוק עברה טסט ואני קיבלתי את מזג האוויר המושלם לשייט איתה — קריר רק מעט, שמשי אך לא מדי.

הקדמתי במעט לשעה הרשמית המוקדמת רק בכדי לגלות שכל מגרש החניה מלא במכוניות קלאסיות, ויש לי מקום פנוי אחד ברחבת החולות הצמודה. בלית ברירה כיוונתי את חרטום המכונה לפיסת החול פנויה תוך שהתעלמתי מניסיונות כיוון של אחד שלא מתמצא בגבהי קרקע, כשניסה לגרום לי לעבור קוליס שהיה משאיר אצלו את הפגוש, מצנן האוויר, מצנן השמן, מצנן המים ויש מצב שגם את אגן השמן.

הצטרפו לוואטסאפ של אוטו, כל העדכונים בזמן אמת

מפה לשם, זה היה ברבע לתשע בבוקר, במפגש שאמור להיות בין השעות עשר בבוקר לאחת בצהריים. כחצי שעה מאוחר יותר, מצאתי את המקום כחסום לבני אנוש, כשמכוניות שלא מצאו מקום החלו להחנות על אזור ההליכה של אותם אלו שהולכים על שתיים. מכוניות חסמו מכוניות, גם ברחבת העפר. הזוי. לא זוכר שראיתי משהו שכזה אי פעם.

כך חלפו השעות ומי שהצליח לצאת, עמד בפקק משוגע, שם במפגש. לצאת בלתי אפשרי, להיכנס בלתי אפשרי. חניות המתחם הרגילות שמסביב, גם הן היו מלאות בחלקן במכוניות קלאסיות. טירוף.

שלא יישמע שלא נהניתי, שכן פרצופים ראויים ביותר פגשתי, אם זה ג'ורג' שסיפר שרכש סוזוקי GSX750R שנת 1988, אם זה אחד עדו שמכיר וולוו יותר מחובב רכב שוודי, כך עוד רבים וטובים. היפה ביותר אלו המשפחות, שמגיעות לבלות מספר שעות בחלקה מוטורית ראויה, כמו בחו"ל. יודעים מה, זה לא נופל משם. אני חושב שראיתי שם כתריסר ב.מ.וו E30 יפהפיות, קופה, קבריולה, סטיישן אפילו, הכל. וכן כיאה למוניטין, לא כל הבעלים התנהגו בהתאם.

אני מאחל לנו שרק נחייך ושנהנה ממציאות מוטורית כיפית, גם במגזין חמישים השנים של אוטו — גיליון 600, פברואר 2036.