לפני שנים פגשתי באחד מטיולי בחו"ל מסעדה שהשלט המואר מעליה הכריז כי היא מתמחה במאכלים אקזוטיים מהמזרח התיכון – כולל פלאפל. היה ברור לי שטוב זה לא הולך להיות, אבל הייתי חייב לנסות, רק כדי לראות כמה גרוע יכול פלאפל להיות (מאוד, מאוד גרוע, מתברר). נזכרתי במקרה בדרך למרוץ באילת, כשבבטני אותה תחושת "מעניין כמה גרוע זה יכול להיות?". היו לי הרבה סיבות להיות סקפטי – מסע היח"צ שפרט בחוסר עידון מוחלט על הצמא שלנו לספורט מוטורי; הבלאגן הממש-לא-מאורגן במיונים, שלווה במה שנראה כחוסר הגיון מוחלט בבחירת המתחרים, והפער בין כותרות ה"!!!!1" שליוו את ההכרזות על המרוץ לבין המסלול הקצר והצר, שלא התאים בבירור למכוניות הפורמולה-רנו – ושאר פרטים מוזרים בארגון.
תערובת של ציפיות קושרות מעיים וחשש כבד מאכזבה ליוותה אותי בדרך הארוכה לאילת, שנתנה לי שפע זמן לסרוג לי שמיכת ציניות למגן. אבל נהמות רכבי הדריפטים שבקעו מהמסלול בעודנו פוסעים מהחניה אל יציע העיתונאים מחקו הכל וזירזו את צעדנו. כן, אפילו ניצן רז הלך מהר... כמו מכורים קשה שמריחים פתאום ריח מוכר שכחנו מהכל, נטשנו את החומות שבנינו ואצנו פנימה, מקווים לטוב.
ויש לומר זאת כבר עכשיו, בהתחלה – אומנם מרוצי הפורמולה היו, כמובן, רחוקים מאוד מההייפ שנבנה סביבם בחודשים שקדמו למרוץ, אבל אקשן מוטורי, ואפילו ספורט מוטורי, בהחלט היו בקרנבל האילתי, ונתנו לקהל הישראלי הזדמנות ללגום שלוק גדול של תרבות מוטורית מרעננת.
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גלעד קוולרצ'יק אבל נתחיל ברשותכם דווקא מלמטה – המסלול אכן היה צר, קצר ואיטי מדי עבור מכוניות הפורמולה. הוסיפו על זה פערי ניסיון, וכנראה גם יכולת, אדירים בין המתחרים ואיסור עקיפה בחלקים רבים מהמסלול, וקיבלתם מקצים שנראו בחלק גדול מהזמן כמו הקפות חימום במרוץ נורמאלי. אולם ככל שהתקדמו המקצים הקצב התגבר מעט, והיה אפשר לפחות ליהנות מרעם המנועים ומהמהירות הטהורה שהמכוניות הללו מסוגלות לייצר. היו גם מעט עקיפות, אולם העדר מסכים לא אפשר לחלק גדול מהצופים – ועבדכם הנאמן בינם – לראות מה בדיוק קרה, אלא רק לגלות כי סדר המכוניות השתנה. מזל שלפחות לפרשנים היו מסכי וידאו, כך שקיבלנו לפחות תאור מילולי של העקיפה...
אם גולת הכותרת המוצהרת של האירוע הייתה המרוץ היחיד, היה מדובר באכזבה מושלמת. אבל למרבה המזל, לא כך היה המצב. אם תרשו לי לרגע להתעלם מתעלולי היח"צנות בסגנון "תחרות המנכ"לים", "נהיגת הסלבים" (ואם כבר, אז לא היה עדיף, לטובת החשיפה, להביא לשם גיבורי מדורי רכילות במקום ידוענים מוטורים? עם כל הכבוד והאהבה לאלון דאי, גל גדות מאחורי ההגה הייתה משיגה הרבה יותר אייטמים...) ושאר שעמומונים, הרי שדווקא האירועים הפריפריאליים הכניסו לאירוע את האקשן וניחוח הספורט שהפכו את הכל לכדאי, וגרמו לתקווה לפרוץ מבעד הציניות.
אנשי הדריפטינג (MY WAY DRIFT) נתנו SHOW שגם אחרון ההדיוטות מקרב צופי הערוצים המסחריים ידע להעריך, בעוד אנשי הקרטינג והסופרמוטו, שנענו לקריאה וירדו דרומה, מספקים מרוצים מותחים, ומנצלים עד תום את המסלול, שהתאים להם הרבה יותר מאשר למכוניות הפורמולה. אומנם הוא היה מהיר מדי לקרטים, וגם לאנשי הסופרמוטו לקח זמן להתאפס על מסלול פתוח ומהיר בהרבה מאלו המוכרים להם, אבל הם היו עמוסי אקשן ששמר את הצופים על קצות האצבעות בעוד גלגלים משיקים ומרפקים מוצלבים על המסלול. זה בדיוק העתיד של הספורט המוטורי הישראלי – ליגות שכבר חיות וקיימות, גם אם בקושי או במחתרת, שיפרחו באור השמש של הלגיטימיות שמעניק להם החוק, ולא הנחתה של ליגה בכירה, יחסית, משום מקום רק בשביל הכותרות בעיתונים, בלי בסיס פעיל של מתחרים מנוסים. תנו לליגות הללו את התנאים הנכונים, כמו באילת – בדגש על מסלול יעודי ונגישות לקהל בלי פחד מהמשטרה – והם ישגשגו, יעלו ויצמחו ובהמשך גם יגדלו מתוכם, כמו בכל העולם, את אלו שירצו ויוכלו להמשיך הלאה, לעבור לקטגוריות בכירות (ויקרות) יותר.
צילום: רונן טופלברג, תומר פדר, גלעד קוולרצ'יק עכשיו רק נשאר לקוות שלא רק הקהל ירגיש שקיבל תמורה ראויה לכספו, אלא גם הספונסרים. כדי שאלו יחזרו שוב אל הזירה, ויענו בחיוב – או לפחות לא יפסלו על הסף – ליוזמה הבאה בנושא. אפשר לגחך, ולא בסתר, על הפומפוזיות הריקה של "מרוץ הפורמולה הראשון בישראל" שהבטיח הרים וסיפק, בקושי, גבעות. אבל אפשר גם להסתכל על אירוע מוטורי שהציע לצופים מתחם מאורגן היטב, עם מסלול שנסלל במיוחד (גם אם לא עמד בסופו של דבר בכל התקנים המקווים), עם שרותי הצלה וכיבוי צמודים, כרוז ופרשנות חיה ולו"ז מתוקתק. אירוע שהשאיר בפה טעם של עוד, בתקווה שהפעם – בניגוד למרוץ הראלי שלא ממש היה בתל עדשים – הוא באמת צעד ראשון בדרך ארוכה ומוצלחת.
וחבל רק כל כך שטל שביט, שעמל כל כך הרבה כדי לקדם את מימוש החוק, לא היה איתנו כדי לראות את האירוע. כל הכבוד לממשיכי דרכו באתר דו"גרי ורוכבי הסופרמוטו על הכבוד שחלקו לו בפתיחה.
נ.ב – חבל שערוץ 5, שהקדיש כל כך הרבה שעות שידור לאירוע, לא השקיע קצת יותר בעריכה של השידור. לשדר את כל מופעי הדריפט במלואם ולוותר על שידור הפודיומים זו חובבנות מוגזמת, אפילו בהתחשב בראשוניות וחוסר הניסיון.
