סוזוקי אלטו
גילו של חלום ה"מכונית לכל פועל", כמעט כגיל תעשיית הרכב. הוא נתן השראה לאזרחים, מנהיגים וצוררים כאחת, הרי כך נולדה פולקסווגן. כולנו שואלים לאן נעלמו הקטנות הזולות של פעם, אבל האם נוכל לסבול את הרעש, הקופצנות, הצפיפות והפשטות?
בישראל, הפכה ה"מכונית לכל פועל" בעידן ההיי-טק, לרכב קבוצה 2, והתחרות הגדולה הולידה פער מחיר קטן מדי בין משפחתית קומפקטית למכונית מיני וסופר מיני. אבל סוזוקי אלטו הידנית משנה את התמונה. עם תג שמשאיר עודף למסטיק מ-60,000 שקל, יש לראשונה בעשור האחרון מיני שעולה כמחצית ממשפחתית, וזולה ברבע מהבאה בתור. ועדיין יש ארבע כריות אוויר, בקרת יציבות, ואפילו מערכת שמע מקורית.

הודו נבחרה כבסיס הייצור בשל עלות העבודה הנמוכה, משם גם הגיעה האלטו ב-95, אז עם מנוע בנפח 800 סמ"ק ו-34 כ"ס, ובלי מזגן. היא עלתה 35,000 שקלים, סכום גבוה יחסית בהשוואה למחירים דאז.

כדי ליצור מכונית זולה וחסכונית, אנשי סוזוקי לא חיפשו טכנולוגיה מהפכנית, אלא בחרו בפתרונות מוכרים ופשוטים. חסכון בציוד ובאבזור, כולל חלונות אחוריים ללא מנגנון פתיחה, סייע לעלויות ולדיאטה וכך גם בחירה בצמיגים מיניאטוריים. גם דילול חומרי בידוד ובחירה במנוע שלושה צילנדרים קליל. התוצאה - 885 ק"ג בלבד.
צילום: תומר פדר
חלק חשוב מהקסם של הקטנות נמצא בעיצוב, ואחרי כמה דורות משמימים למדו זאת גם בסוזוקי. האלטו מפתיעה במראה נעים ושובבי, שנראה מודרני בזכות יחידות התאורה הגדולות שמטפסות כלפי מעלה, והצללית הפחוסה אך מוצקה. העובדה שהפגושים והמראות הם בצבע הרכב תורמים לתחושה שלא מדובר במכונית כל-כך פשוטה, ובמחיר הנמוך מקבלים אפילו צבע מטאלי, שיש מי שעדיין מעיז לדרוש עליו תוספת תשלום.
אבל האווירה העליזה נותרת בחוץ. מבפנים האלטו נראית אפרורית ובעיקר מאוד פשוטה. סימני החיסכון בולטים, אם באיכות הפלסטיקה האפרורית, אם בהעדר פרטים כמו מתג פתיחת חלון ימני עבור הנהג (לא נורא, זה לא רחוק...), היעדר תא כפפות אמיתי, או כיוון ידני למראות. תאורת הפנים נראית כאילו נלקחה מסוסיתא 55', ומנופי פתיחת תא המטען ומכסה מיכל הדלק (שלא פעם העדיף להישאר פתוח), נראים מיושנים אפילו יותר. רציתם בזול, קיבלתם. אמנם סוזוקי יכולה הייתה ליצור אווירה יותר שמחה בתא הנוסעים - צבעים הרי לא עולים כסף - אבל בינינו אפשר להסתדר עם זה. מנגד, מפתיע לטובה לגלות מערכת שמע מקורית לא רעה, וגם ארבע כריות אוויר זה יותר מהמצופה. ציון הריסוק עדיין מאכזב, שלושה כוכבים בלבד.

תנוחת הנהיגה סבירה אבל לא מושלמת, גם כי כיווני המושב אינם מדויקים (המכונית שלנו צוידה בכיוון גובה שלא מוצע בישראל). גם המושב עצמו לא נוח ומרגיש פשוט. המרחב מאחור סביר לגודל, אבל קטן מזה שמציעה יונדאי i10, והמכונית מוגבלת (כמו יתר המיני) לשני נוסעים מאחור בלבד. תא המטען סמלי, פשוט ולא נוח במיוחד.

טעם של פעם
זה מתחיל בהתנעה רועשת. רגע אחרי, עם שחרור מצמד לא מדויק ומעיכת המצערת, אני מרגיש כאילו הוצנחתי למירוץ של מכסחות דשא. הטרטור הלא מעודן והלא מרוסן מחריש אוזניים, אך מעלה חיוך. המנוע הזה אוהב סל"ד גבוה ומסוגל להצפין עמוק לתחום האדום – במחיר רעש. ואין ברירה אלא לטפס בסל"ד. הוא מאוד שונה מיחידת הארבעה צילינדרים של יונדאי, שמציעה זמינות כוח טובה בסל"ד נמוך אך לא הרבה למעלה.
צילום: תומר פדר

אם אתם נהנים כמוני מרעש, תוכלו לייצר עם האלטו קצב מפתיע. היא זריזה מה-i10 בהאצה למאה (14 לעומת 15.6 שניות), ועוד יותר במהירויות גבוהות. אבל בשביל הכבוד הזה צריך לעבוד קשה עם היד, הרגל והאוזניים.
חוסר העידון מתבטא גם ברעידות מנוע הבאות והולכות בחוקיות לא ברורה, בעיקר כאשר המזגן פועל. בורר ההילוכים לא מרנין ויחסי ההעברה ארוכים יותר מאלה שב-i10. זו אחת מהסיבות לכך שבשיוט רגוע היא דווקא לא רועשת יותר מה-i10. והחיסכון? הוא בפנים. למרות שנהגנו מהר מדי, נאבקנו בכל מיאוץ רמזורים ולא ניסינו כלל לחסוך, עדיין האלטו הסתפקה ב-15.5 ק"מ לליטר. נחמד.

קפיץ קפוץ
בתנועה עירונית, האלטו מקפצת ואינה נוחה במיוחד. אבל בארץ אין מכונית עירונית באמת. כאן לא קונים מכונית מבלי לחשוב על נסיעה מחוץ לעיר (שיוט על כביש החוף למשל הוא עניין רועש, אבל אפשר לשרוד), או על העליות לירושלים (איך היא סוחבת את הקסטל? האמת, בסדר). וכדאי לשים לב שלמרות המנוע הצנום, האלטו צריכה את בקרת היציבות – היא עוברת בקלות מתת-היגוי חמור לכשכוש זנב מהיר ולא צפוי. יש מחיר לצמיגים צנומים ומתלים פשוטים. הבלמים לא ממש נחושים ומאבדים דיוק תחת עומס.
צילום: תומר פדר

לא קל למצוא נקודת התייחסות נאותה לננסית של סוזוקי. אחת הבעיות הגדולות שלה, כפי שהבנתם עד עתה, היא יונדאי i10, שמרגישה הרבה יותר איכותית, שלמה ובוגרת ועושה הכל טוב יותר. האלטו הרבה פחות קלה לעיכול, ומרגישה זולה ובסיסית.
אלא שההשוואה הזו אינה במקומה. בגלל פער המחיר הגדול, האלטו יוצרת כאן קטגוריה חדשה של כלי תעבורה קטן, זול ובסיסי. תקראו לזה מיני-מינוס, או תחליף מערבי לריקשה. אין עוד מכונית חדשה שמתקרבת למחיר שלה, וזה עוד לפני שזוכרים שהיא נהנית ממוניטין האמינות של סוזוקי. היא לא תתאים לכל אחד, והמראה מבטיח יותר ממה שמקבלים (ולכן חובה לערוך נסיעת מבחן), אבל לפחות לטעמי לגרסה הידנית יש תמורה טובה בהרבה מהאוטומטית, ולכן אולי גם התפתחה לה רשימת המתנה לא שגרתית (לרכב ידני!). אז כאמור, רק אל תפתחו יותר מדי ציפיות...