זה שנים מפרסמת הרשות לבטיחות בדרכים מצגת שבועית פרי עבודתה תחת השם היבשושי משהו "סיכום נתוני תאונות דרכים". נתוני המצגת מתאפסים כל ראשון לינואר, והם מצטברים עם נתוני אותו שבוע לנתון כולל שמרכז את נתוני הקטל בדרכים באותה שנה קלנדרית.
https://www.rsa.gov.il/Pages/default.aspx
צילום: מנהל

הקדמה למצגת
ב-14 שקפים מוצגים נתוני ההרוגים והתאונות הקטלניות עם ממוצעים, מגמות, השוואות בין חודשים וכיו"ב באמצעות גרפים, דיאגרמות וטבלאות. ממש בסוף, לפני סקירת התאונות הקטלניות של השבוע החולף, מובאת טבלה המסכמת את הנתונים המצטברים של ההרוגים בדרכים.
טבלה זו מציגה את הסיפור המתהווה של הבטיחות בדרכים בישראל, ובקיצור: מגמות. הנתונים פשוטים, ברורים ועם מרכיב ההשוואה לשנה הקודמת משרטטים תמונה ראשונית מאלפת מאוד.
קטל בדרכים. ממש כך
אין צורך להכביר מילים, הנתונים מולכם. הסיפור שהמספרים מספרים חמור מאוד – גם בגלל תוכנו, וגם בגלל העובדה שאין כל קשר בינו ובין סדר היום שמעלה הממסד והסיפורים שמספרים דובריו.
1. מספר ההרוגים בין הולכי הרגל לאחר הרבע השלישי של 2014 עומד על 91 הולכי רגל מתים – 40% מכלל ההרוגים, פי 2 משיעורם באירופה.
2. נתון זה גבוה ב-50% ביחס למספר ההרוגים מבין הולכי הרגל ב-2013.
3. מקרב הולכי הרגל, בולטת העובדה כי בשעה שבקרב ההרוגים מבין הולכי הרגל בעיר נרשמה עלייה של 29% – עניין חמור מאוד והפוך למגמה אצל הנהגים והנוסעים ברכב – הרי מקרב הולכי הרגל מחוץ לעיר, נרשמה עלייה של 100%.
4. וכאן יש כבר שתי בעיות ענק.
א. מספר הולכי הרגל שנהרגו בכבישים הבין עירוניים עלה השנה באופן קיצוני, בלתי נסלח ובלתי נתפס.
ב. אותם הרוגים רבים מאוד – 33 במספר, 36% מכלל הולכי הרגל ההרוגים, 14.4% מסך כל ההרוגים – נהרגו במקום בו לא היו אמורים להיות מלכתחילה. ואם היו אמורים להיות שם, כמו בצמתים בהם יש תחנות אוטובוס, ברור כי משהו מאוד לא מסודר שם.
צילום: מנהל
הסיפורים מול הנתונים
כבר צוין – וקל לראות זאת בטבלה – כי בכל שאר התחומים נרשמה ירידה. וכן, זה כולל נהגים, נוסעים ורוכבי אופנוע בשיעור של 19% בכבישים הבין עירוניים; מוזר: הרי המהירות המרבית בישראל הועלתה פעמיים בכבישים הסואנים ביותר (ועל מעשיות המהירות בהזדמנות אחרת).
העניין הוא שמצד הגורמים הרלוונטיים לא נשמעה צפירת אזעקה. אפילו לא אמירה רפה. כלום. הולכי רגל? אותם "משתמשי דרך" המהווים ארבעים אחוז מכלל ההרוגים? מישהו? משהו?
כאן הרי יש בעיה. אין להם מספר רישוי על הגב; אין להם רשיון הליכה; והם לא קבוצה מובחנת שאפשר לסדר כנגדה סנקציות או לצאת בהכרזות חגיגיות נגדה. הלא כולם, כל האנשים בישראל, הם קודם כל הולכי רגל, לא ככה?
אז מה עושים? נכון לעכשיו, כלום.
כמובן, אפשר לבדוק איפה זה קורה ולמה זה קורה, ומה צריך לעשות – ואז לקבוע מטרות ויעדים. אפשר, אבל זה הרבה פחות מרגש והרבה יותר מורכב וארוך, למשל, מאשר פרויקט-אכיפה-דיגיטלי רב-מערכתי עתיר-תקצוב – כיאה למשטרה במאה ה-21.
מה שמחייב עוד נתון: ב-2013, בדרכים הבין עירוניות, אירעה תאונה קטלנית אחת(!) שסיבתה מהירות ביחס לחוק; אחת. אחת מ-102 עבירות נהג שגרמו לתאונה קטלנית בכבישים מחוץ לעיר. 1% מול 40% (ולא, זה לא בגלל המצלמות; זה השיעור האופייני תמיד).
זה גם מצטלם הרבה פחות טוב מאשר 50 ניידות חדשות העומדות במבנה מרשים, ותחשבו כמה זה אפור להקים גדר בכביש 2 ליד ג'אסר א-זרקה; היו שם הרבה הרוגים, הקימו גדר – ואין. אבל גדר על מפרדה לא מצטלמת משהו.
צילום: מנהל
פתרונות יש
אפשר כמובן לבדוק ולפעול בתחום התשתיות במקומות מועדים מחוץ לעיר: מקומות חצייה, תאורה, שבילים להולכי רגל, גדרות ועוד. בשביל זה צריך לעשות, כאמור, כמה פעולות ולרצות לטפל בעניין. בשלב זה, נראה שהעניין לא מעניין.
אפשר לנסות ולאכוף באופן אגרסיבי את החוקים המתייחסים להולכי רגל – הן ביחס לנהגים, הן ביחס להולכי הרגל עצמם; כן, גם הם לא ממש שומרים על חייהם. אבל מי שראה לאחרונה את משטרת ישראל אוכפת באופן דינמי עבירות – בעצם, נמצאת בכלל ברחובות או בכבישים – מתבקש להודיע על כך לתחנת המשטרה הקרובה.
אפשר לברר היכן נמצאים כשלים בערים, לבדוק פרטנית מה השתנה, האם נכנס מרכיב חדש, האם זה צירוף מקרים, משהו זמני או מגמה. צריך להתחיל לפעול. אז צריך.
ניחוש פרוע
נכון לעכשיו, לא ייעשה הרבה; כנראה שכלום. זה לא על סדר היום הלאומי, לא שייך לנושאים שאנשים מתייחסים אליהם, לא משהו שאפשר להשתלח בו. סתם כרוניקה של תשעים הולכי רגל הרוגים בתשעה חודשים.
כי מה, למה מי מת?