שמו של ארל מונץ (Muntz) מוכר היטב בארה"ב מולדתו, אבל לא בגלל הישגיו בתחום ייצור מכוניות. מונץ היה איש מכירות ברמ"ח אבריו. והצלחתו הפנומנלית הגיעה בין היתר בזכות שיטות המכירה האגרסיביות שלו – הוא נודע בשיטת השיווק המבוססת על שגעונו של המוכר: "אני מטורף, אז בואו ונצלו את השגעון שלי". שנים מאוחר יותר התפרסם "קרייזי אדי" בשל שיטה זו של מונץ. בין פרסומותיו היותר-ידועות: "אני רוצה למסור הכל בחינם, אבל גברת מונץ לא מרשה לי... היא מטוווווורפת!", או ההתחיבות בפרסומת טלביזיונית להרוס מכונית אם לא תמכר עד סוף אותו יום ממש. לא פלא שמונץ היה ידוע בפי כל כארל "המשוגע" (Madman) מונץ.
אבל מונץ היה גם ממציא נלהב – וסוחר ממולח ויצירתי. בגיל 14 בנה במו ידיו מכשיר רדיו לרכב, אחד הראשונים בעולם. בגיל 20 כבר היה בעל סוכנות למכוניות משומשות. ב-1941, במהלך מלחמת העולם השניה, עזב את עיר הולדתו באילינוי, עבר לקליפורניה והקים שם סוכנות מכוניות משומשות. שם גם פגש באיש-פרסום צעיר ומבריק, מייק שור, וזה קיבל יד חופשית לעשות כל מה שצריך כדי למכור מכוניות. שור היה זה שהגה את שיטת ה"שגעון", והציף את קליפורניה בשלטי חוצות ובפרסומות ברדיו. מונץ גם דאג שיהיה לו מה למכור: באותה תקופה לא יוצרו בארה"ב מכוניות חדשות לשוק הפרטי, והביקוש למכוניות משומשות בקליפורניה היה עצום. מונץ מצא מכוניות כאלו באזורים פחות עשירים של ארה"ב, רכש אותן בזול, שכר נהגים שיסיעו אותן לחוף המערבי, ושם מכר אותן במחיר כפול. משומשות. לא פלא שבאותן שנים היה מונץ לסוכן המכוניות המשומשות הגדול בעולם (!).
מונץ הפך לכל כך מוכר עד כי הקומיקאים המובילים בארה"ב – כולל בוב הופ וג'ק בני, למשל - התחרו ביניהם בהמצאת בדיחות אודותיו. כל בדיחה וכל אזכור, כמובן, תרמו לפרסומו ולהצלחתו. עד כדי כך שב-1945, חלק מטיולי-האוטובוס שהביאו תיירים לאטרקציות שונות בהולויווד עצרו גם בסוכנות הענקית של מונץ, שהפך לאטרקציה תיירותית.
לאחר מלחמת העולם השניה הרחיב מונץ את פעילותו והוסיף סוכנות מכוניות חדשות לעסקיו – ולא סתם סוכנות אלא הגדולה ביותר בארה"ב (ומן הסתם בעולם) של מכוניות קייזר-פרייזר. ב-1947 מכר מונץ מכוניות משומשות וחדשות בערך כולל של 76 מיליון דולר – ושימו לב שמדובר על מיליונים של לפני 60 שנה. באותה שנה הוא מכר לבדו 22,000 מכוניות קייזר-פרייזר חדשות, שביעית מכלל הייצור השנתי של החברה!
במקביל פנה מונץ לתחום אהבתו המקורי, אלקטרוניקה. הוא הגיע למסקנה כי הטלביזיות שנמכרו לציבור באותו זמן היו יקרות מדי, ופיתח טלביזיה עם הרבה פחות רכיבים פנימיים. אמנם איכות הקליטה שלה לא היתה מזהירה באזורים מרוחקים בהם עוצמות השידור היו נמוכות, אבל באזורים עירוניים – שם התרכזו עיקר הלקוחות – לא היתה בעיה, ומכשיריו גם הפ]גינו אמינות גבוהה שכן מיעוט הרכיבים ייצר פחות חום.
כחלק מקידום המכירות שכר מונץ מטוסים קלים שיכתבו בשמים Muntz Television. אבל בשל אורך השם, עד שסיים המטוס לכתוב Television, החלה המילה Muntz להתפוגג ולהעלם. מונץ הגה פתרון פשוט: הוא קיצר את המילה Television ל-TV, ובכך יצר את הקיצור בו משתמש העולם כולו עד עצם היום הזה... הוא אפילו קרא לבתו רשמית בשם Tee Vee!
פרק ייצור המכוניות של מונץ החל עם מפגש בסוף שנות ה-40 בינו לבין פרנק קרטיס (Kurtis), שהיה ידוע כמתכנן ומייצר מוכשר של מכוניות מירוץ. אותו קרטיס פיתח מכונית ספורט ואף בנה מספר אבי-טיפוס, אך לא היה בעל אמצעים לייצרה. כאן נכנס מונץ לתמונה, ורכש את הזכויות כולל אמצעי-הייצור – וכולל קרטיס עצמו שגויס לפרוייקט. 20 אבי-הטיפוס הראשונים היו דו-מושביים, עם מרכב אלומיניום על שלדת פלדה; מונץ, יחד עם קרטיס, האריך את בסיס הגלגלים בכ-30 ס"מ כדי לאפשר הוספת זוג מושבים אחוריים, והמרכב הפך לפלדה. העיצוב החלקלק סייע להעניק למכונית את כינוייה – Muntz Jet, "הסילון של מונץ". כינוי הולם למכונית של אדם שהונע ללא הרף על ידי דחף קדימה... המנועים היו V8 מתוצרת לינקולן ופורד, ורבים מהרכיבים היו סטנדרטיים מן המדף. הביצועים היו מצויינים, חוות הדעת בעיתונות חיוביות, ויש המגדירים את המונץ ג'ט כמכונית הספורט האמריקנית הראשונה. שוררת הסכמה כי הפורד ת'נדרבירד, גם היא מכונית 4 מושבים ספורטיבית פתוחת-גג, שאבה לא מעט מהמונץ.
אבל הסילון לא היה הצלחה גדולה. בין 1951 ל-1953 יוצרה כמות קטנה – מונץ טען לכ-400 יחידות, יש הטוענים כי בפועל היה זה רק כ-200; בשל רצונו למכור בזול, הפסיד מונץ 1,000 דולר על כל מכונית. במקביל, סבלו עסקיו האחרים מנפילה – חברת הטלביזיות שלו לא נערכה למעבר לצבע, והוא נאלץ לעבור הליך פשיטת רגל.
אבל איש כמוהו לא הוכנע, והוא בנה הון פעם שניה כאשר המציא מכשירי טייפ 4 ערוצים, שקדמו לטכנולוגיית 8 ערוצים שהיתה מאד פופולרית בארה"ב עד אמצע שנות ה-80. עסקיו קרסו פעם נוספת אך התאוששו בשלישית, כאשר הוא שולח ידו בכל. בעת מותו ב-1987 היה הסוכן הגדול בלוס-אנג'לס של טכנולוגיה חדשה ומבטיחה: מכשירים סלולריים.
לא ידוע במדוייק כמה ממכוניות ה-Jet של מונץ שרדו. ההערכה היא כי מדובר לפחות ב-50. הן אינן פריט אספנות קלסי: ערך מכונית במצב חדש יכול להגיע ל-75,000 דולר לערך. אבל זו בהחלט חתיכת היסטוריה אמריקנית, עם זווית קצת שונה.
